זיכרונות ילדותה של עדנה מתל אביב
עדנה צ'רקסקי – סבתא של אלומה צ'רקסקי – מספרת לנכדתה
אני הבכורה להוריי – חביב ורחל בליליוס. נולדתי בשנת 1947, קצת לפני הקמת מדינת ישראל. נקראתי עדנה על שם סבתא שלי, אמו של אבי.
הוריי ומשפחתי
אבי, חביב, היה מגיד שיעור בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. הוא היה גבוה, והיו לו עיניים חומות. בנוסף להיותו מורה, גם היה סופר סת"ם. הוריו הגיעו מהעיר חלב שבסוריה. אני זוכרת את סבתי עדנה כבשלנית מעולה. לסבא שלי, סבא אליהו הייתה חנות ממתקים בירושלים, ליד בית החולים "נווה צדק".
אמי, רחל הייתה פקידה בחברת ביטוח. היו לה עיניים כחולות. היא הייתה מאוד חרוצה, נקיה ומסודרת. גם האימא שלה, סבתא שלי – סבתא סטלה הייתה מאוד נקייה וחרוצה. היא עזרה הרבה לאימא שלי בגידול הילדים. עד היום אני מתגעגעת אליה. אני חושבת שממנה למדתי להיות חרוצה ואחראית. לסבא משה לוי הייתה חנות בדים גדולה ביפו תל אביב. גם סבא משה וסבתא סטלה עלו לארץ מחלב שבסוריה, וגם הם ניהלו אורח חיים דתי מאד. סבא היה קובע עיתים ללימוד התורה. הוא למד גמרא מאבי שהיה חתנו.
מתחתיי שלושה אחים: אלי, עטרה ומשה. כבכורה, תמיד הרגשתי כלפיהם אחריות. והייתה להם משמעת כלפיי. הורי סמכו עלי מאוד. אני זוכרת, שכאשר הייתי רק בת עשר, ואחיי היו בני תשע ושש, הוריי שלחו אותי להשגיח עליהם כששחו בים. בשעות הערב הייתי דואגת להם לארוחת הערב, ובלילה לפני השינה תמיד סיפרתי להם סיפורים. הייתה לנו אחוות אחים אמיצה מאד, שאיחדה אותנו והעניקה לנו כוח ושמחה בחיינו.
הבית והשכונה שלי
גרנו בתל אביב, ברחוב ארלוזורוב, הקרוב לשפת הים זה היה בית קטן של שניים וחצי חדרים, בבניין בן שלוש קומות. הפינה החביבה עלי בבית הייתה המרפסת. אהבתי לשבת שם, להסתכל החוצה אל הרחוב ולנשום אוויר. בהמשך עברנו לגור בשכונת "יד אליהו" בתל אביב.
אני זוכרת את שולחן השבת שלנו. זאת הייתה חוויה משפחתית מאחדת ומלכדת, ישבנו כולנו יחד מסביב לשולחן, אכלנו, פטפטנו ושרנו יחד זמירות שבת. גם בחגים הייתה אווירה משפחתית כשכולנו התכנסנו לסעודת החג. לקראת ראש השנה הייתי מתרגשת מהתפקיד שלי לקלף רימונים. אהבתי רימונים ואת שאר סימני החג, ובמיוחד את התפוח בדבש.
באותם זמנים אצלנו לא היה נהוג לחגוג ימי הולדת גדולים, אבל בר ובת המצווה היו אירועים מרשימים שבהם השתתפו גם הדודים והדודות, הסבים והסבתות.
די קרוב לבית, היה בית כנסת, שאליו הייתי הולכת עם אבא בשבתות ובחגים. לא רחוק משם גם הייתה מכולת, ששם היינו עורכים את הקניות. ליד הבית הייתה גינה שאליה הייתי הולכת עם חברותיי הטובות חיה ויהודית, כדי לשחק את המשחקים שהיו הכי פופולריים באותה תקופה: חבל, קלאס ומחניים.
תחביבים
הקריאה הייתה התחביב העיקרי שלי, הייתי יורדת לגינה הקרובה לבית. שם הייתי מתנתקת מכל רעשי הבית וקוראת להנאתי. אהבתי לקרוא ספרים של הסופר הרוסי דוסטוייבסקי. תחביב נוסף שהיה לי הם הטיולים. הייתי מאוד נהנית בטיולים של תנועת הנוער "בני עקיבא". טיילנו בכל רחבי הארץ. עד היום אני מתגעגעת לטיולים האלה, הם החדירו בי והשרישו בי את האהבה שיש לי לאדמת ארץ ישראל ולנופיה. הייתי גם בחוג חלילית במשך כשנתיים, אבל לא המשכתי בתחום הנגינה.
לימודיי ועיסוקיי
ביסודי, למדתי בבי"ס "עציון" בשכונת "יד אליהו". מבין כל המקצועות שלמדנו בכיתה – תורה, נביא, חשבון, היסטוריה, אנגלית, גאוגרפיה, ועוד – השיעור שהכי אהבתי היה ספרות. לכן השקעתי במקצוע הזה במהלך השנה ובפרט לקראת המבחנים. תמיד קבלתי במקצוע זה את הציונים הכי טובים. דמות שזכורה לי במיוחד משם, הוא המורה לחינוך גופני. הוא היה אדם מאד סימפטי וחייכן ותמיד קידם את פנינו במאור פנים. היה משהו באישיות שלו שמאד עוררה בנו מוטיבציה. כשהוא קלט שאני טובה בריצה, הוא לימד אותי טכניקות לשיפור הריצה, עודד והמריץ אותי להיות טובה, וטובה יותר. אני באמת אוהבת את תחום הספורט הזה, וברוך ה' עד היום אני רצה.
בתיכון, למדתי שלוש שנים ב"מקווה ישראל", במגמת חקלאות. זו הייתה מסגרת לימודים הכוללת גם לינה בפנימייה. בשעות הבוקר עבדנו בכרם הענבים ובמטעי הפרות, ובשעות הצהריים למדנו. בנוסף למקצועות שנלמדו בביה"ס היסודי, התחלנו ללמוד גם משנה, ביולוגיה, וכימיה – שהיה בעיניי מקצוע מרתק מאד. המשכתי לאהוב מאוד את שיעורי ספרות, גם בזכות המורה, שהייתה לו הבנה, גישה, ויכולת להסביר בצורה נהירה ומעניינת את הסיפורים והשירים שלמדנו. משעורי הספרות הייתי תמיד יוצאת עם תחושה של משמעות ותובנות לחיים. מתמטיקה לא חיבבתי.
בצעירותי בפרדס
אהבתי את ההווי החברתי בביה"ס שבא לידי ביטוי בטיולים, במסיבות ושאר הפעילויות. הטיולים בבית הספר היסודי היו בעיקר בצפון הארץ, ובתיכון טיילנו בעיקר בנגב. המסיבות, בעיקר מסיבת פורים ומסיבת סוף שנה, שבמרכזן היו ההצגות, פיתחו אצלי חלום ללמוד משחק. לצערי, החלום הזה לא התגשם, כי הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות, ובזה אני עובדת עד היום, לשמחתי.
לאחר שלוש שנות לימודים ב"מקווה ישראל" חזרתי הבייתה. התחלתי לעבוד בבקרים, ובשעות הערב, למדתי והשלמתי בגרויות. מקום העבודה הראשון שלי היה משרד החקלאות. הייתי אז רק בת שבע עשרה וכבר תפקדתי כמזכירה.
הקמת המשפחה
במקום עבודתי הכרתי את בעלי איתן. לאחר תקופת הכרות יחסית ארוכה, החלטנו להתחתן. ההכנות היו מלוות בהתרגשות גדולה, והשיא שבהן הייתה בחירת הטבעת ומדידות השמלה. התחתנו ב"בית המהנדס" בתל אביב, בחורף 1967, כשהייתי בת תשע עשרה. ירח הדבש שלנו היה בצפת.
סבתא עדנה עם סבא איתן בצעירותם
נולדו לנו שלושה ילדים: גלי, שרון ועופר. בעלי ואני הנחלנו להם ערכים של אהבה לזולת, חברות, נאמנות, מסירות ויושר.
עופר בני הצעיר הוא אבא של אלומה. מגיל מאוד צעיר בלטה בו עצמאות, תמיד ציידתי אותו במפתח של הבית, כשהייתי בעבודה, והוא ידע להסתדר באופן עצמאי. תכונות נוספות מיוחדות שבלטו בו הן טוב לב, יושרה והוגנות. כשבגר, שימש כמדריך ב"צופים", ובהמשך לאחר נישואיו לאשתו גילת התמקצע בחינוך והוראה. הוא היה מורה בבית הספר למלאכה בקריית מלאכי וכיום הוא מורה בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד.
נכדתי אלומה היא ביתם הצעירה של עופר וגילת. היא נולדה בתאריך מיוחד, ביט' בכסלו חג הגאולה, על פי משנת תורת החסידות. השם הנוסף שניתן לה הוא בהירה על שם סבתא בהירה, אמו של איתן בעלי. השם שלה מקפל בתוכו משמעות כפולה. גם על שם סבתה וגם שם שמסמל את משמעות היום שבו נולדה. אלומה מלשון אלומת אור – האור הבהיר שהביאה תורת החסידות לעולם.
השבת של סבתא עדנה
לקראת שבת אנחנו עורכים קניות, מכינים את הבית – מנקים, מסדרים, עורכים שולחן עם מפה וכלים יפים. לכבוד סעודות השבת אני מבשלת דגים, בשר, ירקות, ומרק – שסבתא בהירה, אימא של בעלי איתן, לימדה אותי להכין. זה המרק הכי טעים בעולם, למרות שהוא הכי פשוט וקל להכנה. הטעם שלו מלווה אותי עד היום, כנראה בגלל הנשמה והאנרגיות הטובות שסבתא בהירה החדירה בו.
התוכניות שלי לעתיד
למרות שיכולתי לצאת לפנסיה, המשכתי ברוך ה' בעבודתי עד היום. העבודה שואבת מאד ורב זמני נתון לה. אני חולמת על הזמן הפנוי שיהיה לי בפנסיה, שבו אוכל להגשים עוד חלומות שיש לי. למשל הייתי מאד רוצה להתמקצע בתחום הבישול והאפייה. תחום זה עבורי הוא כמו אומנות. אני רוצה לשמוע הרצאות בכל מיני תחומים, ולהמשיך לטייל ולעסוק בספורט
הזוית האישית
הנכדה אלומה: תודה רבה לך סבתא, שפינית מזמנך היקר לספר לי את סיפורך המעניין והמרתק. מאחלת לך עוד הרבה שנים של עשייה מתוך בריאות איתנה.
סבתא עדנה: המסר שלי לנכדתי, לבחור חברים נכונים – טובי לב ונאמנים.
מילון
מקווה ישראלמִקְוֵה יִשְׂרָאֵל הוא בית הספר החקלאי והישוב העברי הראשון בארץ ישראל מאז תקופת היישוב הישן. בית הספר הוקם על ידי קרל נטר ב-15 בפברואר 1870,[1] ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים.
סופר סת"ם
סופר סת"ם הוא אדם העוסק בכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות (בראשי תיבות: סת"ם)[1]. הכתיבה נעשית באמצעות קולמוס ודיו כשר, על הקלף. האותיות נכתבות בכתב אשורי. סופר סת״ם הוא אחד משלושת הכלי קודש לצד שוחטים ומוהלים. תיוג האותיות נעשה על פי רוב על ידי מתייג. לעיתים הסופר משמש גם כמגיה. מלאכת הסת"ם נקראת "מלאכת שמים"
ציטוטים
”חשוב לעבוד בעבודה מעניינת, שאוהבים ומתחברים אליה. ולא לפחד ללמוד מהחיים.“