מאגר סיפורי מורשת

סבא יאיר מרחבי מספר לנכדתו טליה את סיפור חייו, בנסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר שלהבות חב"ד בגדרה.

החיים בתימן

נולדתי בשנת 1950 בכפר בתימן בשם "ברד" להוריי – אבא עידה  ואימא הוידה מרחבי.

גרנו בבית בן ארבע קומות. בקומה הראשונה היה דיר, היו לנו פרות עיזים וחמור. הקומה שנייה שימשה מחסן לתבואה שלנו. היה שם: חיטה, תמרים ועוד. בקומה השלישית היו חדרי השינה ובקומה הרביעית היה המטבח.

אבא עבד בשעות היום בתור מסגר ונגר, וכשהוא היה חוזר מהעבודה, הוא היה מלמד אותנו תורה. לא היה לנו שום משחקים.

אשתף אותך בסיפור קצר על החמור

החמור, שלנו היה עקשן וקשה. יום אחד אבא ואימא חבטו בחיטה, העמיסו אותה לשק, וכאשר הם באו להעמיס את השק על גב החמור,  החמור ברח. אני תפסתי אותו, ולא נתתי לו לברוח. אך הוא היה חזק ממני, וגרר אותי בכל השדה.

אספר לך סיפור נוסף

פעם החמור שלנו נכנס לשדה של איזה גוי. הוא אכל לו את התבואה. הגוי תפס אותו והחזיר אותו לאימא שלי, תוך כדי שהוא מרביץ לו במקל מכות נמרצות וקשות על הגב החמור. המכות היו  כל כך חזקות עד שהמקל נשבר לחתיכות. חתיכה אחת מהמקל השבור עפה בעוצמה על האצבע של אימא שלי ופצעה אותה. אמי פרצה בבכי מעוצמת הכאבים, הרבה דם זרם מהאצבע. עד היום, כשאני נזכר בזה, אני מתרגש וכואב.

כאשר ה"ג'אר" (שומרשכן על היהודים) שמע את הסיפור. הוא לקח את ה"שיברייה" (סכין) והלך לחפש את האדם הזה. וכשהוא הגיע לבאר הוא אמר "שלום לכל אלה שנמצאים על הבאר חוץ מפלוני אלמוני" ואז הוציא את ה"שברייה" ורצה להורג אותו. כל שאר האנשים התקבצו והפרידו ביניהם. הג'אר סיפר לאנשים שם, שאותו גוי פגע באישה יהודייה, ועליו לפצות אותה ולהתנצל בפניה. בכך, שהוא יניח את כובעו בין רגליה (שישפיל עצמו). אותו גוי חזר אלינו ודיבר עם אבא שלי. אבי היה אדם טוב ורצה לסיים עם העניין הזה. על כן, הוא שלח אותו לדרכו.

הג'אר הגיע לאמי ושאל אותה, האם פלוני הגיע להתנצל? היא אמרה, שלא, וכנראה שהוא דיבר עם בעלה. הג'אר לא ויתר. הוא הכריח את הגוי להגיע ולהניח את כובעו לרגליה של אמי. ואכן, הגוי שפגע באמי שילם לה 5 גרוש, והניח את כובעו לרגליה. ועשו שלום.

הייתה לנו הגנה מהשכנים הגויים, הם היו מכבדים אותנו. אני זוכר, שבחג הסוכות הם היו מביאים לנו תבואה תמרים ועוד..

לא היו הרבה יהודים בכפר, היינו רק שתי משפחות יהודיות. אנחנו משפחת מרחבי ומשפחת "זנדני".  למשפחת זנדני היה בן אחד, ובמשפחתנו, אני ואבא שלי, לא היה לנו מניין. לכן בראש השנה, כיפור ובימים נוראים היינו הולכים ל"בלסה" שם היו יותר משפחות יהודיות. זה מרחק חצי שעה הליכה בערך. שם הייתה המשפחה של דויד מרחבי, והייתה גם משפחת "טרבן". את השבתות עשינו בבית.

העלייה לארץ

שמי המקורי הוא "מסעוד", בשנת 1961 כאשר עלינו לארץ שינו לי את השם ל"יאיר". הייתי בן עשר בערך כשעלינו לארץ. הלכנו ברגל ועם חמורים עד סעדה. משם לקחו אותנו במשאיות עד מחנה חשאד (גאולה) בעדן. ומשם עלינו למטוס לארץ חבש ומשם לארץ ישראל.

כאשר הגענו לארץ גרנו ב"זרנוגה" ברחובות במשך שנתיים. ואז עברנו לגדרה, לבית בו אנו חיים היום משנת  1963 עד עצם היום הזה.

החיים כעולה חדש בארץ

לא קל להיות בארץ חדשה. אבא נשלח לעבוד ביערות. אני למדתי יום בשבוע בבית ספר עמל ברחובות, ועבדתי ארבעה ימים לפרנס את הורי שהיו חולי אסטמה. עבדתי במוסך של טרקטורים. הרווחתי 2 לירות ו-28 אגורות ליום. בגיל 18 שרתי בצבא רק שישה חודשים משום שהייתי בן יחיד.

אימא נפטרה בתאריך 24.11.1973 , כשאביך היה בן שנה ושמונה חודשים. אבא נפטר בתאריך 12.4.1980 כאשר אביך היה בן שמונה שנים בערך. היה לי אח בכור בשם יחיא שנפטר בתימן מהכשת נחש. אימא הייתה מספרת לי עליו, היא הייתה נזכרת בו ובוכה.

אחותי מרים היא השנייה, השלישית היא כדרה ז"ל,  אחותי יונה היא הרביעית, החמישית שמעה, אני השישי ואחותי הקטנה, ציפורה, היא השביעית.

הזוית האישית

הנכדה טליה: תודה לך סבא, שפינית מזמנך והגעת לספר לי על חיי הילדות המרתקים שחווית. מאחלת לך בריאות, שמחה, אושר ונחת.