מאגר סיפורי מורשת

סבא גברי נובל מספר לנכדו דריה

דריה, נכדתי האהובה. אני סבא, אבל גם אני הייתי פעם ילד שהיו לו חלומות ואחד מיוחד שליווה אותי הרבה, הרבה זמן. אני שואל את עצמי לעתים כשאני מהרהר במה שעבר עלי במשך השנים, האם חלומותי התגשמו?

נולדתי רחוק מפה… בבודפשט. היינו משפחה קטנה ומאושרת, אבא, אימא, אחותי ואני. היו לי גם סבתות וסבא אחד. יום אחד, בשנת 1956, פרצה מהפכה במדינה שחשבתי שהיא שלי. מהומות ברחובות, צעקות… יריות… דגלים. אני לא פחדתי, אבל אבא ואימא שלי דאגו שמה תחזורנה הרדיפות שהם חוו במלחמה בה רצחו את בני משפחתנו. כשדיברו על מה שקורה ומה עלול לקרות למשפחה, שמעתי בפעם ראשונה על ארץ רחוקה שבה כולם יהודים בשם…פלשתינה, כך קראו שם למדינת ישראל. נולדתי וגדלתי במדינה שבה אין דת. כשההורים שלי דנו באיזה גורל לבחור, בפעם ראשונה שמעתי שאני ומשפחתי יהודים. עד אז לא ידעתי, כי אסור היה לדבר על דת. לבסוף, ההחלטה נפלה, אנחנו נוסעים לארץ ההיא.

העלייה לישראל

ביום הנסיעה, בקיץ 1957 נסענו לתחנת הרכבת מוקדם בבוקר. כשהגיעה הרכבת העמסנו את המזוודות ויצאנו לדרך אל המדינה החדשה שלנו. אני התרגשתי מהנסיעה עצמה ועדיין לא מהמדינה החדשה שתהיה מעתה המדינה שלי. ככל שהנסיעה ארכה ההתרגשות שלי גברה והרבה הרהרתי במה מחכה לנו שם, איך נחיה, איזה חברים יהיו לי.

הרכבת הביאה אותנו לג'נובה באיטליה והיה עלינו להמתין שבועיים להגעתה של האונייה שתיקח אותנו לישראל. באיטליה בילינו יפה ככל שיכולנו כי המדינה הישנה נתנה לנו רק 20 דולר להוצאות בדרך. אבי שמר על הדולרים בקפידה כי זה כל הכסף שהיה לנו. אני זוכר את זה היטב כי אימא "גנבה" את הדולרים מאבא ולקחה אותי ואת אחותי לאכול גלידה איטלקית שיוצאת מסולסלת ממכונה לתוך גביע וופל מתוק. פעם הראשונה בחיים שלי אכלתי גלידה כזו.

לנמל חיפה הגענו בבוקר קיצי חם ולח של חודש יולי. הייתי בן 11. ירדנו מהאונייה ובאולם גדול חיכו לנו פקידים שרשמו אותנו. קיבלנו ארבע מיטות ברזל עם קפיצים, מזרונים, שולחן וארבעה שרפרפים ובסוף היום שלחו אותנו במשאית למעברה בכפר אתא. לביתנו החדש, צריף מאסבסט, הגענו בשעות הלילה המאוחרות. נהג המשאית עזר לפרוק את הרהיטים החדשים שלנו ועזב אותנו לנפשנו. ככה התחילו חיינו החדשים.

 בגיל נעורי

בראשון לספטמבר, ולי יש כבר ותק של חודש במדינה החדשה שלי שלחו אותי לבית הספר. אינני זוכר הרבה מאותו בית ספר, רק זכור לי שאני בכיתה, חובש כיפה כי שלחו אותי לבית דתי ואני בקושי יודע שאני יהודי ובעצם מה זה אומר להיות יהודי. אני יושב בכיתה ולא מבין מילה ממה שמדברים. ככה עברו חודשים והמשפחה עברה לגור בחולון. ככל שלמדתי עברית לבד והתחלתי להבין מה המורים מלמדים אותי התחלתי לחשוב יותר ויותר על המדינה החדשה שלי, מה היא בשבילי ומה אני יכול לעשות כדי להיות אחד מבניה. ואז נולד החלום. להיות כמו כל הילדים כאן…להיות ילד ישראלי כמוך, נכדתי.

סיימתי בית ספר עממי, והגעתי לתיכון ואני כבר יודע הרבה, על הדרך שהמדינה קמה, מי הקימו אותה ומה המחיר ששילמו הישראלים באותה דרך חתחתים. הרצון להיות כמוהם גבר יותר ויותר הבנתי שיליד הארץ אני כבר לא יכול להיות אז לפחות להיות כמוהם. חיפשתי דרכים איך אני יכול להיות כמו ילדי הארץ. קראתי הרבה, בחנתי את הקורה סביבי כל העת, נסעתי וטיילתי הרבה כדי להכיר את המולדת החדשה שלי, כי רציתי להיות ישראלי. הצטרפתי לתנועת נוער כי להיות חניך בתנועת נוער זה ישראליות. תנועות הנוער הרי ממשיכות את רוחם של אלה שחלמו, לחמו והקריבו למען הקמת המדינה שעכשיו היא גם שלי.

בתקופת לימודי בביה"ס התיכון לפני הגיוס

סיימתי תיכון והגיע העת להתגייס. כבר ידעתי שהצבא הוא "כור היתוך". בצבא העולים מכל הגלויות מתחברים זה לזה והופכים לעם אחד. בחרתי להתנדב לצנחנים כי ראיתי גם בזה ישראליות. קראתי על הפעולות שעשו הצנחנים במחזורים שלפני, רציתי להיות כמותם. שירת איתי בחור ללא משפחה בארץ שהוריי אימצו אותו לתקופת השירות. הוא היה בן בית, ישן אצלנו במעט החופשות שהיו לנו ואמי שלחה לו חבילות ממתקים בדיוק כמו לי. מה יותר ישראלי מלאמץ חייל בודד. עד כמה שאני יודע אין כזה דבר בשום צבא אחר. אגב עמוס ואני חברים בלב ובנפש עד היום.

בתקופת השרות שלי פרצה מלחמת ששת הימים. הנה נפלה לידי ההזדמנות להגשים חלק קטן מהחלום שלי, להילחם במדי הצבא הישראלי באויבי מדינתי החדשה כפי שעשו הצנחנים לפני.

בצנחנים אחרי מלחמת ששת הימים

כשהשתחררנו, עמוס ואני הצטרפנו לקיבוץ צעיר בגבול לבנון.

סבא בקיבוץ אדמית

מי שיושב בגבול הוא מגן על המדינה שלו. שם כבר הרגשתי שאני שייך לישראל. לחמתי עליה במלחמה ומגן על גבולה בעת שלום.

במהלך השנים המשכתי לשרת את מדינתי החדשה, שכבר לא הייתה כל כך חדשה לי, במשטרת ישראל ובמשרד המשפטים. לימדתי במוסדות אקדמיים רבים את המקצוע האקדמי והמעשי שלי, עד שיצאתי לפנסיה. כשאני כבר פנסיונר הבנתי שהמדינה החדשה שלי הייתה גם למולדת שלי, גם אם לא נולדתי בה.

במשטרת ישראל

בחיי הפרטיים קיימתי את "כור ההיתוך" הלאומי ונישאתי לאשה שנולדה בתורכיה. צאצאה גאה של מגורשי ספרד. כור ההיתוך הזה הוא גם ישראלי. נולדו לנו שלושה ילדים ואבא שלך, דריה, הוא האמצעי מבניהם.

נכדי האהוב דריה הישראלי יליד הארץ, אמור לי אתה: האם הגשמתי את החלום שלי להיות ישראלי ?

קישור לראיון עם סבא גברי

הזוית האישית

דריה: אני מאוד נהנתי ללמוד ולגלות על העבר של סבא, היה כיף להיפגש ולעבוד עם סבא. היה כיף לעזור לסבא במחשב והיה כיף שהוא הסביר לי מילים ופירושים מהעבר.

סבא גברי: באשר החלום, נראה לי שהוא התגשם בסופו של דבר. ארץ ישראל קולטת עליה ויש המוני עולים חדשים מדי שנה, כפי שאני הייתי ולכן נוצרת התחושה שזו המולדת של כולנו גם אם לא נולדנו בה. באשר לתהליך העבודה, הרגשת הסיפוק היא רבה כי היא קירבה סבא לנכדתו וברור שהתהליך אכן לימד את הנכדה גם פרק בהיסטוריה כללית, היסטוריה של ארץ ישראל וגם היסטוריה משפחתית.