זיכרונות הילדות של סבתא נורית ששון
שמי נורית ששון, נולדתי בשנת 1957 בבית חולים בכפר סבא אך גדלתי בבני ברק עד גיל 7. בגיל שבע עברנו לדימונה. יש לי שתי אחיות קטנות ממני, אני נשואה לסיני, יש לנו ארבעה ילדים ושישה נכדים. בנוסף יש לי כלב.
ילדותי
הייתה לי ילדות שמחה מאוד עם הרבה חוויות משעשעות, מצחיקות ונעימות. חשבתי שיהיה נחמד להתמקד בחוויות הילדות המיוחדות שלי ואני אשמח לחלוק אתכם את זיכרונות ילדותי.
תחביביי כילדה ודברים מיוחדים בתקופת ילדותי
תחביביי היו לעשות אוספים של הרבה דברים מגוונים, כמו למשל אוסף מחזיקי מפתחות, אוסף זהבים (עטיפות של שוקולדים), אוסף מפיות, אוסף מחקים ועוד. מה שהיה מיוחד בתקופת ילדותי הוא שהלכנו המון ברגל וכמעט בכלל לא נסענו באוטו. היינו רוכבים הרבה על אופניים.
לחברותיי הטובות קראו ניקול (עד היום אנחנו חברות מאוד טובות), צילה, רותי, כרמלה, מרים (כינויה היה ג'יג'ינט בגלל שהייתה ג'ינג'ית) והיינו משחקות יחד חבל, קלאס, משחקי דמיון, משחקי קופסא, דומינו, מונופול, ששבש, ועוד.
שטויות ו'צחוקים' שהיינו עושים יחד
היינו מצלצלים בפעמון של בית ובורחים, זורקים שקיות מים מהמרפסת בלילה, היינו לוקחים דלי מים, קושרים חבל ומותחים מקצה לקצה, אדם היה עובר והיו נשפכים עליו המים. כשאכלנו קרמבו (המאכל האהוב עליי בתור ילדה) היינו עושים תחרויות מי אוכל הכי הרבה קרמבואים. בדרך חזרה מבית הספר היה קיוסק קטן שמכר גזוז (משקה בטעמים עם גזים). כל יום עברנו שם – לא פספסנו שום יום, לחצנו על הברז של הגזוז וברחנו.
טיולים
אבא שלי היה נהג אוטובוס באגד, ולכבוד בת המצווה שלי הוא לקח את כל הכיתה באוטובוס לטיול ליום שלם. היינו בפארק הלאומי ברמת גן, שטנו שם בסירה והלכנו לבית אריזה של תפוזים ברחובות. היינו נוסעים לחוף הים בעזה (אז היה עוד מותר להיכנס לעזה וזה לא היה מסוכן), היינו קונים שם בשוק עפרונות ומחקים מיוחדים ואוכלים פומלה. הינו נוסעים לסיני לחוף נואבה ולחוף דהאב.
חוויות משמעותיות שזכורות לי במיוחד
במלחמת יום כיפור עברתי ניתוח אפנדציט וכל בית החולים היה מלא בחיילים פצועים. בצבא שירתי במקום מאוד מיוחד – ב"בור" בקריה (מוצב הפיקוד העליון שהיה מתחת לאדמה). המקום הזה שימש את הרמטכ"ל לשליטה בצבא בשעת חרום. נכחתי בכל הישיבות החשובות עם דרגים בכירים והעברתי להם הודעות חשובות. הייתי שם בזמן שהתרחש מבצע אנטבה.
מסר שחשוב לי להעביר לדור הצעיר
המשפחה זה ערך עליון. חשוב לי שיתייחסו בכבוד אחד לשני וידברו בנימוס. הייתי רוצה שגם לדור הצעיר תהיה את הפשטות שאנחנו חיינו בה, שיחיו חיים פחות חומריים, שידעו ליהנות מהדברים הפשוטים ולאו דווקא מדברים שעולים כסף, שיהיו צנועים.
הזוית האישית
הנכדה המתעדת עומר: היה לי מהנה ומעניין מאוד לכתוב את הסיפור הזה מפני שלמדתי המון דברים חדשים על סבתא שלי ומפני שבילינו יותר זמן יחד.
מילון
נואבהנואיבה (בערבית: نويبع) היא עיר תיירות במצרים השוכנת בצדו המזרחי של חצי האי סיני, לחוף מפרץ אילת, כ-65 ק"מ מדרום לאילת וכ-150 ק"מ מצפון לשארם א-שייח'. ב-2006 מנתה אוכלוסיית העיר, כולל היישובים הסמוכים אליה, כ-12,000 נפש. (ויקיפדיה)
ציטוטים
”היה קיוסק קטן שמכר גזוז. כל יום עברנו שם – לא פספסנו שום יום, לחצנו על הברז של הגזוז וברחנו..“