מאגר סיפורי מורשת

אני רוני פרץ, לומדת בבית ספר עתיד נווה נחום, בבאר יעקב, השתתפתי השנה עם סבתא שלי בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת עבודת השורשים ותיעדתי את סיפורה.

סבתא מרים נולדה בשנת 1946 במולדובה בעיר קישנייב, להוריה פולה ולייב למשפחת סטרומינסקיה.

מולדובה הייתה אחת מהמדינות שהיו חלק מברית המועצות. מולדובה הייתה ועודנה ארץ יפה ומאד ירוקה, אני זוכרת שהיו שם הרבה פרדסים והשטח שלה היה ענק אז. בארצי היו מדברים לרוב בשפה הרומנית ובנוסף, גם היו כותבים ברומנית. גם אני דברתי רומנית, זה היה לפני הרבה זמן ואני כבר בקושי זוכרת. אני זוכרת גם שדיברתי יידיש, משפה זו אני זוכרת קצת עד היום.

מהאלבום המשפחתי סבתא מרים בילדות עם אימא שלה

אימא שלי עבדה כל היום כדי לפרנס אותנו. לא הייתי רואה אותה הרבה אבל, אני כן זוכרת אותה עד היום. אבי היה אופה, גם אותו ראיתי בקושי, אבי נפטר בשנת 1968, הוא היה חולה.

התגוררנו במולדובה עד לשנת 1978, בה עליתי עם אמי לישראל. הסיבה העיקרית שבאמת עלינו לכאן הייתה בגלל כל האנטישמיות שהייתה במולדובה. לא יכלנו לחגוג חגים בגלל שבית הכנסת היה יותר מדי רחוק ורק יהודים בעלי מעמד גבוה יכלו להיכנס, אנחנו היינו עוד עניים.

זיכרונות ילדות 

אני זוכרת, כשהייתי ילדה קטנה, תמיד היה לאבי רדיו ששמע את כל העדכונים שהיה בארץ ישראל, הוא נורא אהב את המדינה ואסור היה להפריע לו. הוא נדבק לרדיו כאילו היה החבר הכי טוב שאי פעם היה לו, מה שגרם לי לפעמים לחייך.

אני זוכרת, כשהייתי תלמידה לא היו לי חברות, תמיד הייתי לבדי בבית הספר היסודי, שקטה ורק במקום שלי. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר התיכון התחלתי להיפתח יותר והיו לי חברות. גם בתקופת לימודי כתלמידה בת 16.5, עבדתי במקביל, כדי לעזור לאמי בכלכלת הבית.

הילדות שלי לא הייתה שמחה במיוחד. זה הרגיש לפעמים, כאילו אין לי הורים, היה לי עצוב, אבל לפחות היו לי את אחי ואחותי שעזרו לי בשיעורים ועודדו אותי לפעמים. תמיד היה לנו את אחד השני, זה היה נחמד כשיש מישהו שם לעודד אותך.

כשעליתי לארץ עם אמי, היה נורא קשה להסתגל, כולם דיברו עברית וכתבו בעברית. למזלי, היו בישראל אז אולפנים שהעולים יכלו ללמוד ולכתוב שם עברית.

אמי הייתה אישה חכמה, למרות שלא הייתה תמיד שם, תמיד הייתה לה את העיצה הטובה ביותר. לצערי, היא נפטרה ממש אחרי שעלינו לארץ. אמי הייתה נחמדה כמו שאני זוכרת אותה.

סבתא מרים, בצעירותה עם אימא שלה

פעם, לילדים לא היו  משחקי מחשב, טלווזיות ומסכים כמו שיש לכם היום, היינו מחכים להורים שלנו כל יום בבית. אם לא היה לך אח או אחות, היית משתעמם כל היום, או שהיית חייב להעסיק את עצמך, לפחות זה מה שקרה במקרה שלי.

הייתה לנו גם משפחה מורחבת אך, אני לא זוכרת שהם באו הרבה לביקורים, אבל אני כן מניחה שהם היה נחמדים.

כשעליתי לארץ, גרתי בבאר שבע, היה שם אולפן לעולים חדשים, הופתעתי לראות כמה עולים חדשים היו שם, חלק מהם גם היגיעו כמונו ממולדובה.

הכרתי את סבא שלך כאן בארץ הוא יליד ארגנטינה והוא עלה לארץ יחד עם משפחתו בשנת 1972.

הזוית האישית

רוני: אני חושבת שזו הייתה עבודה די מעניינת, כיוון שלמדתי שלי ולסבתא שלי יש הרבה יותר במשותף ממה שחשבתי. למשל, סבתא שלי הייתה ביישנית ובדרך כלל לבד כמוני. אני גם חושבת שזה עזר לנו להתקרב קצת וללמוד עליי ועליה יותר טוב, כי באמת דיברנו במשך שעות על העבודה הזאת. אבל, ההקלדה הייתה טיפה מתישה, הייתי צריכה לעבוד שעות על עבודת השורשים הזאת, אבל אני מאמינה שכל זה יהיה שווה את זה בסופו של דבר.

סבתא מרים: אני לא כל כך הבנתי בהתחלה למה כל השאלות האלה משום המקום, אבל כן היה נחמד להיפגש עם נכדתי, כי אנחנו לא עושות זאת הרבה. דיברנו במשך שעות והיה נחמד, אני מאמינה שזה גם קירב אותנו.