מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל בגבעת העלייה, שכונה בדרומה של יפו-תל אביב, שם עברה עלי ילדותי.

משחקי החברה שלי היו השלוליות ברחוב וחיות החצר שהיו בשכונה. באחד הימים אמי סיפרה לי שבדרכה חזרה הביתה, כשהיא חוזרת מסידורים היא פגשה ילדה קטנה ומלוכלכת בבוץ ובמים שכמעט לא זיהתה. אך הילדה קראה לה אימא. הילדה הזאת הייתה אני כשכל כלבי השכונה רצו אחריה. ברגע שהיא זיהתה אותי, מרוב בושה היא מייד הסתירה אותי בחצאית שלבשה ומזל שהחצאית הייתה רחבה. לדעתי זה היה כיף לא רגיל להתבושש בחוץ עם חיות המחמד השכונתיים ובזמן זה לא הבנתי למה היא התביישה בכך שהייתי כל כך מלוכלכת.

בשבתות

בשבתות אבי עבד במוסך "דן" להשלמת השכר. אני ובת של עובד אחר היינו מגיעות בשמחה לפינה במוסך כדי ליצור נעליים מנייר עיתונים שמצאנו. חיפשנו את העיתונים עם איכות הנייר הגבוה ביותר כדי שהנעליים יחזיקו יותר זמן. הנעליים שיצרנו היו מקסימות כשחזרנו איתן כל אחת לבית שלה הן החזיקו מעמד שלושה ימים שלמים.

בבקרים ביום שבת לא הייתה תחבורה חוץ מאוטובוס לעובדי המוסך. כשעליתי על האוטובוס הרגשתי כמו מלכה קטנה, מכיוון שהאוטובוס נועד לאסוף מספר קטן של עובדים וילדה קטנה שבאה ללוות את אביה בשבת.

בין תקופת הנוער לבגרות

לפני הגיוס שלי לצבא התארחתי ביום ההולדת של הילד שעשיתי עליו בייביסיטר. בין האורחים הרבים פתאום רצה אלי ילדה קטנה, היא חיבקה אותי חזק וקראה לי אורלי. הייתי מאוד מופתעת מכיוון שהשם שלי הוא חיה ואז נזכרתי שבערב הקודם במועדון שביקרתי בו, ניגש אלי בחור ואמר לי "הי אורלי מה נשמע?" אמרתי לו שאני לא אורלי, אבל לא הצלחתי לשכנע אותו. כל הערב הוא המשיך לגשת אלי ועדיין חשב שאני אורלי.

יום אחרי יום ההולדת של הילד הסתקרנתי והתחלתי לחקור מי זאת אורלי. הסתבר שאורלי היא בת של חברים של המשפחה שהוזמנתי אליה ליום ההולדת. כשהגיע יום הגיוס שלי לצבא הגורל הפגיש אותי עם אורלי. הפכנו לחברות מאוד טובות, גרנו באותו הקיבוץ ובאותה יחידת הדיור. צמד חמד של בנות. שתינו עבדנו בבתי תינוקות והייתה לנו תקופה מקסימה ביחד.

בתום השירות הצבאי שלנו בקיבוץ יצאנו לסיבוב פרידה כדי להיפרד מתושבי הקיבוץ. ולהפתעתי הרבה חלק מתושבי הקיבוץ התבלבלו וחשבו ששתינו היינו אותו הבן אדם כיוון שהיינו מאוד דומות, כמעט זהות.

עבודותי בחיים 

32 שנים עבדתי במרכז שיקומי שפעל בשביל מגוון רב של אנשים. הפעלתי אנשים במרכז השיקומי באמצעות אומנויות שונות כמו תפירה ציור עמדות הרכבה ועוד. שילבתי בין אנשים ליצירה משותפת ביניהם והתוצאות היו מקסימות.

להתאים אנשים בעלי כישורים מיוחדים לתחום המתאים בשבילם היה בשבילי זכות גדולה. באחד הימים העבירו אלי ציור שצייר אחד המשתקמים, אשר היה בסדנא אחרת ועיסוקו ביום יום היה הברגת ברגים ואומים. הציור היה מקסים, מיד ניגשתי לממונה עליי ושאלתי אותו אם יהיה אפשר להעביר את מי שצייר את הציור לסדנת היצירה שלי ולתחום הציור. ציוריו היו מקסימים והוא תמיד השתפר. לפי מה שהוא אמר לי הפינה בסדנא שלי הייתה לו הטובה ביותר ביום והוא לא החסיר נוכחות בסדנא אפילו יום אחד.

חוג עיוורים

במרכז השיקומי הייתה קבוצה גדולה של עיוורים. עלה רעיון מהממונים עלי במרכז השיקומי. הרעיון היה ליצור חוג חדש לאוכלוסייה- מלאכת יד לעיוורים. כמובן שהיה צריך לחשוב איך ממחישים להם את ההוראות. פיתחנו שיחה מסוימת שכללה קצת הומור בתוכה ובשיחה הזאת הצלחנו להמחיש להם את ההוראות. תפרנו עם העיוורים בובות מבד. הייתה חבורה של נשים עיוורות שהצליחו לתפור ממש טוב. החוויה מלאה לי את הלב וכל מפגש האנרגיות שבאו מהעיוורים תדלקו אותי לעוד שבוע נוסף של עשייה.

הפנסיה – מימוש תחביבי

ביום הראשון לחופשה נרשמתי לסדנת קרמיקה. יצרתי כל מיני מודלים, כלים ופסלונים. בשלב מאוחר יותר הצטרפתי לחוג ציור. לרוב התעסקתי בציור שמן. דבר שתכננתי לעצמי לעשות בזמני החופשי כשאצא לפנסיה.

שני התחביבים הקודמים דרשו ממני שעות של עשיה ולכן הם נדחו לתקופות נוחות יותר.

הפנסיה – משפחה

נולדו לי נכדים מקסימים שסייעתי קצת להוצאה מהגנים ובפינוקים עד אשר ההורים שלהם הגיעו לאסוף אותם.

בין לבין הייתה זאת תקופה נעימה לטיולים ברחבי העולם. כנראה שנשלח לי אות משמיים שכשאנחנו תקינים אנחנו נוסעים מכיוון שכמה חודשים אחר כך התחילה  מגפת הקורונה…

סרטון, סבתא חיה מספרת לדן:

הזוית האישית

סבתא חיה: מאוד שימח אותי לשבת עם דן ולספר לו סיפורים מהעבר שלי. אני מאוד אוהבת את הרעיון של העבודה ואת המפגשים שלי עם דן. אני מצפה לראות את העבודה שהוא הכין.

דן בסיס: מאוד אהבתי לעבוד עם סבתא. הסיפורים שלה מאוד עיניינו אותי וחלקם הצחיקו אותי. המפגשים שלנו היו מאוד נחמדים – לפעמים היא הביאה שניצל ולפעמים היא גם דיברה איתי על כל מיני דברים שלא קשורים לעבודה.