מאגר סיפורי מורשת

אני יובל רותם, שמחה לשבת עם סבתא ליאורה ולשמוע סיפורים על המשפחה שלנו.

אני הסבתא, ליאורה רותם, מתרגשת להעלות זיכרונות עם הנכדה הבכורה שלי, יובלי.

הסיפור מתחיל

שמי ליאורה, נולדתי בתל אביב בבית חולים הקריה לפני 69 שנים, במקום שהיום נקרא מתחם שרונה. הורי היו אנשים  מקסימים, יונה לובמן-חביב ופנחס מכניק זיכרם לברכה. היה לי אח גדול ממני, יצחק מכניק ז"ל שנפטר לפני כשנתיים ממחלת הסרטן. על החיים עם הורי ואחי אספר בהמשך.

לאחר השירות הצבאי נישאתי לאיתן רותם (רוטמן) ז"ל, אהבת חיי, שלצערי, נפטר לפני 14 שנים ולא זכה להכיר את כל הנכדים המקסימים שלנו, שישה במספר. לפני הרבה מאד שנים כל המשפחה המורחבת החליטה לעברת את שם המשפחה מרוטמן לשם רותם.

אני, ליאורה ואיתן בעלי בצעירותינו

נולדו לנו שני בנים, טל רותם, אבא שלך יובל ואחיו הגדול ממנו, ניר רותם. לכל אחד מהם נולדו שלושה ילדים. ליובל נולדו שני אחים תאומים זהים ולדוד שלה ניר נולדו שני תאומים בנים ובן נוסף. יובלי, היא הנסיכה של המשפחה, בת יחידה לצד חמישה בנים.

אני, ליאורה עם ניר וטל

תקופת ילדותי בתל אביב

גרנו במרכז תל אביב בבניין בו גרו סבי וסבתי בקומה הראשונה, אנחנו בקומה השנייה ואח של אימא שלי ומשפחתו בקומה השלישית. הורי עבדו כל השנים, אבא שלי עבד במחלקת תכנון ובינוי בעירית תל אביב ואימא שלי עבדה במשרד שתכנן עבודות צנרת של מים, ביוב, טלפון וכו'.

אני זוכרת שסבא שלי עישן סיגרים ומאד אהבתי בזמנו את הריח החזק של הסיגרים. כשהייתי מגיעה הביתה והיה ריח של סיגר בחדר המדרגות, הבנתי שסבא שלי עלה אלינו הביתה ורצתי במעלה המדרגות כדי לראות אותו.

כל יום בסיום הלימודים הייתי נכנסת לסבא וסבתא שלי ואוכלת איתם ארוחת צהרים. אני ממש זוכרת את השולחן הקטן במטבח והתבשילים הטעימים של סבתא שלי, סבתא חנה.

גרנו הורים ושני ילדים בדירה קטנה של שני חדרים ומרפסת סגורה. כשאבא שלי הכיר את אימא שלי הוא היה בודד ללא משפחה, הוא ברח מליטא ועלה ארצה לבדו בגיל 19 כשהוא משאיר אחריו הורים וארבע אחיות שכולם ניספו בשואה. במהלך השנים הוא מצא קרובי משפחה בדרום אפריקה ובארצות הברית והבית שלנו הפך להיות "בית מלון ומסעדה" עמוס במשפחה שבאו מחו"ל לביקור. תמיד היה מקום לכולם בדירה הקטנה שלנו.

אני, ליאורה עם פנחס ויונה

אחי ואני גדלנו בחדר אחד, מעולם לא רבנו והקשר בינינו היה מאד מיוחד לאורך כל השנים עד יום מותו, גם אחרי שכל אחד מאיתנו הקים משפחה משלו.

למדתי ביסודי בבית חינוך א' – טשרניחובסקי,  שמונה שנים, כיתות א'-ח'. כיתות ט'-י' למדתי בעירוני ה' וכיתות יא' – יב' למדתי בבית ספר תיכון גאולה בתל אביב. בתיכון הכרתי את חברתי רותי שהיא חברתי הקרובה והטובה ביותר גם היום. יצא כך ששתינו נישאנו וילדנו שני ילדים כל אחת בגילאים מקבילים. גדלנו יחד ובתקופת התיכון נפגשנו כל יום אחר הצהרים ו"הזדנגפנו" הרבה, טיילנו ברחוב דיזנגוף הלוך ושוב כמעט כל יום, לכל אורכו. רותי, היא ממש חברת נפש שלי, עברנו במשך השנים הרבה מאד רגעים שמחים וגם רגעים קשים ועצובים.

הייתי חברה בתנועת הנוער העובד והלומד (חולצה כחולה), שהיתה פופולרית מאד בשנים ההן כמו שהיום רובכם הולכים לצופים. בסיום הפעולה בימי שלישי ושבת, כל החבורה הלכנו יחד לשוק בצלאל בתל אביב לאכול חצי מנה פלאפל. זה היה שוק של אוכל, של דוכני פלאפל בעיקר. היום הוא שוק של בגדים.

קצת על ההיסטוריה של המשפחה

יובלי, את דור חמישי שנולד בארץ, גם מצד אימא שלי וגם מצד אבא שלי.

סבא רבא שלי, מרדכי לובמן חביב, הגיע ארצה בשנת 1884, לפני 139 שנים ועבד כמודד קרקעות במושבות.

סבא שלי, יעקב לובמן חביב, עבד בסולל בונה וכתב ספר על אבא שלו מרדכי לובמן חביב ופועלו למען הקמת המדינה.

המשפחה שלי מצד סבא וסבתא שלי, היו  התושבים הראשונים והמקימים של ראשון לציון ותל אביב. אימא שלי, סבתא רבתא שלך יובל, הכינה "עץ" משפחתי, פרויקט שעבדה עליו שנים רבות ובו מפורטים כל בני המשפחה וכל שושלת המשפחה לדורותיה. ה"סדין" נמצאת אצלי בבית.

השירות הצבאי

שרתי במקום מאד סודי, לא לבשתי מדים, היו באים לקחת אותי מהבית ומחזירים אותי הביתה בסוף היום. הייתי מזכירת מחלקה ומזכירתו האישית של פרופ' קלינגברג במכון הביולוגי בנס ציונה. כמה שנים לאחר שהשתחררתי מהצבא וכשהייתי כבר נשואה ואם לילדים, הסתבר שהוא היה מרגל רוסי שהעביר סודות של מדינת ישראל לברית המועצות וישב שנים רבות בכלא. בזמן עבודתי איתו ועם אשתו וונדה שגם היא עבדה במכון הביולוגי, לא חשדתי בדבר ולא הרגשתי שמשהו לא בסדר, הם דיברו רוסית ואני לא הבנתי מה דיברו. הם היו זוג מאד נחמד ואפילו השתתפו בחתונה שלי. מובן שהיה לי מאד קשה להפנים את העובדה שעבדתי אצל מרגל …

חלומותיי

היו לי שני חלומות, האחד לא התגשם וכבר לא יתגשם והשני התגשם בחלקו, בצורה קצת אחרת ממה שחלמתי.

החלום הראשון היה שנגור כולנו יחד בבית ענק עם כניסה נפרדת לכל משפחה וחצר משותפת לכולנו. אנחנו במרכז האחוזה ומשני הצדדים הילדים והנכדים. החלום הזה לא התגשם ולא יתגשם, בין היתר כי בן אחד (אבא שלך) לא יסכים לעולם לגור בתל אביב והבן השני, דוד שלך, לא יסכים לעולם לעזוב את תל אביב…

החלום השני שלי היה לפתוח מסעדה מיוחדת רק לילדים צמודה לבית ספר, שיוכלו לבוא כל יום לאכול צהריים בסיום הלימודים והתשלום יעשה ע"י ההורים בסוף כל חודש. הבנתי שהעניין מאד מסובך מבחינת אישורים ובטיחות וירדתי מזה. החלום הזה כן התגשם בחלקו, כי היום אני בעלת קייטרינג ומבשלת המון לאנשים המזמינים ממני אוכל ביתי עבורם ועבור ילדיהם, בנוסף לאירועים חברתיים וחגים שאני מספקת כיבוד לאירוע.

יובלי את ממשיכה את מעגל האהבה לבישול ואפייה שהתחיל בסבתא חנה שלי, אימא שלי, אני ועכשיו גם את אוהבת מאד לבשל ולאפות וזה הכיף שלנו לבלות יחד במטבח.

המשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחיינו ועל כן אנחנו מקפידים להפגש כמעט בכל יום שישי וערבי חג לארוחת ערב אצלי. אני נהנית מאד וחשוב לי לראות את כל הנכדים משחקים ונהנים יחד.

יובל: בסרטון שעשינו נדהמתי לגלות במתכון העוגיות שעבר מדור לדור, שאפשר להכין עוגיות כל כך טעימות מביצים קשות…

קישור לסרטון – הכנת עוגיות עם סבתא ליאורה

הזוית האישית

סבתא ליאורה: אני מאד נהניתי להיזכר ולספר את כל סיפוריי. הקשר שלי איתך יובלי, הוא מיוחד ובנשמה, הבכורה והבת היחידה מבין כל הבנים. אנחנו מבלות הרבה יחד, גם בבישולים ואפייה וכיף לנו מאד.

יובל: תודה סבתא על הסיפורים, היה לי ממש כיף. אני מאד אוהבת להיות אצלך וגם כשאת מגיעה אלינו.