מאגר סיפורי מורשת

מרחשי ליבי…עכשיו כאשר יצאתי לפנסיה ויש לי  זמן לשבת ולהרהר על חיי  אני מבינה כמה דברים כבר נשכחו וכמה  פרטים כבר איני זוכרת מהעבר. צר לי עד מאוד שאתם, נכדיי, אינכם יודעים אפילו תשעים אחוז מסיפורי המשפחה שלכם: מי היו בני המשפחה שלכם, מה השורשים שלכם. ייתכן שאיני  סופרת מוכשרת אך החלטתי לספר לפחות חלק קטן מזיכרונותיי בתקווה שהם יגרמו לכם להכיר אותי יותר לעומק,  לספר חלק קטן מסיפור חיי.

שמי לריסה גונטמחר, בת 71, בת יוסף ורוזה פוקסמן.

נולדתי ב-15/1/1952 בכפר שפיקוב שבאזור העיר ויניצה באוקראינה, שבאותה תקופה הייתה חלק מברית המועצות. במשפחת פוקסמן (שמוך) רוזה ופוקסמן יוסף. יש לי אח גדול ממני בחמש שנים, קוראים לו מישה והוא עדיין גר בויניצה.

תקופת הילדות:

זיכרונותיי הראשונים מעצמי בילדות הם מקיץ 1959 כשהייתי בת 7. אני זוכרת שבאחד מהימים הגיעו שתי מורות מבית הספר וקראו לי לפתוח את שנת הלימודים. היה טקס פתיחת שנה של כל בית הספר ואחד הבוגרים (שבאותה תקופה סיימו ללמוד בכיתה יוד) נשא אותי על כתפיו בעודי מחזיקה פעמון ביד לאורך כל שביל הכניסה לבית הספר. הוא עבר דרך כל השכבות יחד איתי. זה הזיכרון הראשון שלי מעצמי בילדות.

אני זוכרת שגרנו בבית פרטי, מאוד יפה וגדול שנבנה על ידי  דוד שלי, לוסיה (לאוניד שמוך), אח של אמא שלי, לאחר שחזר אחרי מלחמת העולם השנייה. היה לנו בית יפה וגרנו עם ההורים של אמא שלי, סבתא סוניה וסבא מאיר. היה לנו מטבח גדול עם טאבון. גרנו בסוג של וילה. מסביב היה שטח ענק עם דשא ירוק, שיחים ועצים עם פריחות, דובדבנים, אפרסקים, ושזיפים.  ליד הבית היה אגם גדול שהיינו שוחים בו בימי הקיץ. היה לנו גן ירק ששם הייתי שותלת בצל ירוק, גזרים, פטרוזיליה ועוד.

הילדות שלי הייתה יפה אך יחד עם זאת כל חיי כילדה ונערה מתבגרת היו בצל מלחמת העולם השנייה  והשואה, שבה אמי ואבי עברו שנים נוראיות וחשוכות. כאשר התחילה המלחמה, ב-22  ליוני, הגרמנים עברו דרך הכפר שלנו, שפיקוב, ואימי סיפרה לי שהם עברו בדיוק כמו שמתארים אותם בסרטים של היום: שלושה אופנוענים שנסעו במדים של הגרמנים עם נשק חם והשרוולים של חולצותיהם היו מקופלים  בצורה מסודרת. אמי סיפרה לי שהם אספו את כל היהודים כשמעל ראשיהם טסו מטוסים והיו הפצצות והיא לא ידעה איפה להתחבא ומה לעשות.

בימים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה הזעיקו את סבא שלי, מאיר, וגייסו אותו לעבוד כחייט בצבא האדום (הצבא הרוסי). הוא תפר את הבגדים לחיילים הרוסים ורק בזכות זה הוא נשאר בחיים. את סבתא שלי, סוניה, ואת אימי רוזה (שהייתה בת 14 באותה תקופה),  יחד עם כל היהודים של הכפר, זרקו לרחוב אחד אחורי, ששם היה הגטו של היהודים. משם הם הגיעו לגטו בכפר פיצ'ורה שהיה מקום מרפא ושבו טיפלו בחולי שחפת. שם הם הקימו את הגטו.

גם פה בארץ ישראל חזרנו פעמים רבות לזיכרונות הקשים האלה. כל חיי סבבו סביב זיכרונות המלחמה. אימי סיפרה לי שהיא וסבתה הצליחו לברוח דרך אגם קפוא שהיה שם בפיצ'ורה. הן הצליחו לברוח ליערות והצליחו לשרוד שם. אחיה הגדול של אמא שלי, פימה, לא שרד את המלחמה. הוא נשרף בטנק. האח השני של אמא שלי, לאוניד, איבד את עינו לאחר שהתפוצצה לידו פצצה והוא חזר ללא עין אחרי המלחמה.

אבא שלי, גויס לצבא הרוסי והגיע עד לבודפשט בשנת 1944 ומשם הוא והאוגדה שלו המשיכו לעיר מוקדן ליד סין. משם הוא חזר ללא פגע לשפיקוב ושם פגש את אמא שלי.

תקופת הבגרות :

לצד הזיכרונות הקשים והטראומות של המלחמה הייתה לי ילדות מאוד מאושרת. הייתי אהובה מאוד על ידי הוריי ודודיי וחבריי, שהיו השכנים שלנו ויהודים כמונו. אחרי בית הספר הייתי חוזרת הביתה, אוכלת ארוחת צהרים חמה ורצה החוצה לשחק עם חברים עד שעות הערב. עם החברים  טיילנו, רקדנו, לא היה בנו פחד. היינו כל הזמן בחוץ, בשדות, שיחקנו בקלאס, קפצנו על חבל, רכבנו על אופניים. שחינו באגם ונהנינו מהחיים. וכשהיה שלג רכבנו על מזחלות ובנינו אנשי שלג. כנערה הייתי בתנועת הנוער הצופים, ולאחר מכן השתייכתי לארגון קומסומול. היינו נפגשים, מארגנים פעילויות כמו מדורות וכדומה וזאת הייתה תקופה יפה בחיים שלי. היו לי מספר חברות טובות, אבל הכי טובה הייתה נוסיה. לא אהבתי להכין שיעורי בית וממש לא אהבתי חשבון. מה שכן אהבתי זה ספרות. הייתי ממש תולעת ספרים ותמיד היו לנו בבית הרבה ספרים.

לא היינו במצב כלכלי גבוה במיוחד, מאחר ואלה היו זמנים יחסית קשים של אחרי המלחמה. יחד עם זאת היינו שמחים ומאושרים. הוריי קנו לי פסנתר ולמדתי לנגן. קנייה זו לא הייתה מובנת מאליה בתקופה זו, אך הוריי, שאהבו אותי מאוד, החליטו לפנק אותי במתנה כזו.

בשנת 1960 קנינו טלוויזיה ראשונה  ולא הייתה מאושרת ממני.

אומנם חיינו בגלות אבל חגגנו את כל החגים היהודיים לפי המסורת היהודית. סבא שלי, איציק, היה איש דתי מאוד ולכן הקפדנו מאוד על כל כללי החגים. החג האהוב עליי היה חג פסח. החלפנו את כל הכלים בבית לקראת הפסח והיינו צריכים לעבוד ממש קשה לקראת החג. לא היה פשוט לאפות או להשיג מצות מכיוון שאפו אותן במחבוא בסוד. אחרי שאימי השיגה את המצות היא הייתה מכינה מהן קמח מצות. ההכנות לחג התחילו זמן רב לפני החג עצמו. המשפחה התאספה בערב חג, סבא איציק קרא הגדה. ותמיד אבא שלי וסבא שלי היו מברכים: "בשנה הבאה בירושלים".

אחי הגדול, מישה, ואני, סיימנו את התיכון (עשר שנות לימוד) בהצלחה רבה. אחי עבר ללמוד באודסה ואני למדתי בעיר ויניצה באוניברסיטה. בשלב מסויים עברנו כולנו, אחי, אני והוריי לחיות בויניצה.

שם פגשתי את בעלי, גונטמחר אדוארד. הכרנו בשנת 1974, יצאנו שנה ביחד, ואז בשנת 1975 התחתנו. הוא עבד כמהנדס בחברת גז ואני עבדתי בחברת בנייה ככלכלנית. נולדו לנו שתי בנות: סבטה ורדה. חיינו בהתחלה עם ההורים שלי ואז עברנו לבית פרטי.  בשנת 1990 החלטנו לעלות לארץ ישראל.

עלייה לארץ:

בשנת 1990 החלטנו לעלות ארצה כי הייתה אנטישמיות גדולה כלפיי היהודים. קראו לנו בשמות גנאי – ג'ידי. ארץ ישראל פתחה את שעריה לעולים והחלטנו לעזוב הכל ולעלות. בהתחלה לא נתנו לאמי ולאבי לעלות אתנו. הסיבה הייתה שאבא שלי עבד בחנות גדולה ממשלתית ולא הסכימו לתת לו אישור יציאה מהארץ. אמרו שהוא חייב להם כסף מה שבכלל לא היה נכון. הם פשוט רצו לקבל ממנו כסף. הוריי נאלצו למכור את הבית שלהם  ואז אבא שלי נתן שוחד גדול ורק ככה חתמו לו  על אישור העליה.

טרם העלייה ארצה, מכרנו את הבית שלנו, את הרכב, כל מה שהיה לנו על מנת שיהיה לנו כסף לעלות לארץ. את כל הדברים שקנינו ואספנו לקראת העלייה שמרנו בחצר של אחת השכנות שלנו בשכונה. היינו אמורים לשלוח את כל הדברים במכולה לישראל. יום לפני שהיינו אמורים לשלוח את הכל השכנים הגויים של השכנה שאצלה שמרנו את כל הדברים שלנו, הציתו בזדון ושרפו לנו הכל! הממשלה אסרה על היהודים לקחת יותר משלוש מאות  דולר איתם, ולכן כל הכסף שהרווחנו ממכירת הדברים שלנו ושהוצאנו על קניית דברים לקראת העלייה לארץ. כל הדברים האלה פשוט נשרפו. נשארנו בלי כלום. חוץ משלוש מאות  דולר.

תקרית השריפה גרמה לנו לצער קשה מאוד כי בעצם שרפו לנו את כל מה שהיה לנו. עלינו לארץ עם שתי בנות קטנות, מזוודות עם דברים ספורים שנשארו בתוך הבית  – וכמעט בלי כלום.

החיים בארץ:

עלינו לארץ בשנת 1990, בהתחלה הגענו לבית מלון לשלושה ימים כי לא היה לנו אף אחד שיפגוש אותנו פה בארץ. זה היה מאוד לא נעים וקשה מנטלית. היו לנו קרובי משפחה שגם עלו שבועיים לפנינו והם מצאו דירה בבת ים. בעלי נסע בעקבותיהם לבת ים ושם מצא דירה ברחוב רוטשילד. הבעלים של הדירה היה פולני שבזמן המלחמה התגורר ברוסיה והבין רוסית וזה עזר לנו מאוד. הלכנו ללמוד עברית  באולפן אבל אז לא נשאר לנו כסף לאוכל. בעלי הלך לעבוד בעבודה פיזית קשה במפעל למזגנים ולא הצליח ללמוד את השפה, לכן נאלץ לעבוד בעבודה פיזית קשה, למרות שהיה עם תואר שני בהנדסת בניין. אני נאלצתי ללכת לעבוד בניקיון בתים במשך שנתיים וחצי, לאחר מכן עברתי לעבוד בעבודה פיזית במפעל בונז'ור. לאחר שנתיים וחצי פיטרו אותי. זאת הייתה הפעם היחידה בכל שנותיי בארץ שהייתי מובטלת. אחרי שנתיים בבת ים עברנו לאשדוד. קנינו דירה יפה ביחד עם ההורים שלי ואני התחלתי לעבוד במקום יפה שנקרא סביון דיאגנוסטיקה.

בשנת 2002 בעלי חלה ולא יכול היה לעבוד יותר, וכל פרנסת הבית הייתה מונחת על כתפיי. עבדתי שם 18 שנים ובגיל 62 יצאתי לפנסיה.

החיים בארץ לא היו קלים אבל היינו צעירים ולא נתנו לשום דבר לשבור אותנו. הכרנו חברים והשתדלנו לשמוח מהחיים. היינו מאושרים לחיות בארץ של יהודים למרות שבמשך שנים רבות התייחסו אלינו לא יפה וקראו לנו רוסים מסריחים, עדיין שמחנו לחיות במדינה יהודית.

אין לי כישרון מיוחד למרות שניגנתי על פסנתר ואומרים עליי שאני בשלנית נפלאה. אבל הכישרון המיוחד שלי הוא עצם היותי אישה חזקה, לביאה, שחיי הקשים והתקופות הכל כך קשות וכמעט בלתי נסבלות, שעברתי בחיי, לא הצליחו לשבור את רוחי. טיפלתי בשני הוריי לבדי, ופרנסתי את המשפחה לבדי, גידלת שתי בנות לתפארת ונתתי להן השכלה גבוהה למרות שהרווחתי שכר מינימום שאתו פרנסתי את המשפחה. עד היום אני הכותל של הבית.

החיים כיום:

אני עדיין גרה באשדוד עם בעלי. אני פנסיונרית. יש לי ארבעה נכדים: עידן, לירון, ליאן ואיתן רז. אני עוזרת לבנותיי, מבשלת, קוראת, מבלה עם נכדיי ובנותיי. משתדלת ליהנות מהחיים ולהיות שמחה בחלקי.

מסר לדור הצעיר:

לבנותיי ונכדיי שלא משנה מה יקרה בחיים האלה אתם תמיד צריכים להיות בקשר טוב ביניכם, להיות חברים אחד של השני, לתמוך ולעזור אחד לשני כי משפחה זה לפני הכל. לא משנה מה יקרה בחיים שלכם. אל תפחדו משום דבר. שתהיו חזקים, אמיצים, שתשכילו, תקראו ספרים, תהיו בעלי ידע, שתחיו את החיים עם מטרות ושאיפות וחלומות ולא תתנו לשום דבר לעצור אתכם מלהגשים את עצמכם ואת החלומות שלכם. שלא תתנו לאף אחד להוריד אתכם, ושתחיו את החיים במלואם. תשמרו על המדינה שלכם כי אין עוד מקום בעולם עבור היהודים כמו המדינה שלנו.

הזוית האישית

ליאן: סבתוש היקרה שלי תודה רבה לך על ששיתפת אותי בחיים שלך ונתת לי השראה ודוגמא לחיקוי, לאיך להיות אדם חזק ואופטימי. אני מבטיחה לך שאקח את כל מה שסיפרת לי, אשמור בלב ואשתדל להגשים את עצמי בדיוק כמו שאת מאחלת לי. החיים שלך ממש ריגשו אותי, את ממש גיבורה בעיני ואני אוהבת אותך ומעריצה אותך כל כך. רציתי לשאול אותך איך היה לך להיזכר ולספר לי את הסיפור היפה שלך? סבתוש: אני מוקירה תודה לכל מי שחשב על הפרויקט המדהים הזה של קשר רב דורי. אני כתבתי וסיפרתי את סיפור חיי ממש על קצה המזלג עם דמעות בעיניים ומחנק בגרון. שמחה על ההזדמנות שהייתה לבת שלי ולנכדתי לשמוע את סיפור חיי. מאחר שעלינו לארץ ולא באמת סיפרנו לכם על הקשיים וההתמודדויות שחווינו ועברנו. בזכות הפרויקט הזה הייתה לי אפשרות לחלוק ולהעביר לכם חלק מזיכרונותיי וחיי ואני מקווה שזה יישאר איתכם.