מאגר סיפורי מורשת

שמי בר, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחרתי לכתוב על חוויות חיים בזמן מלחמת העולם השנייה כפי ששמענו במשפחה מפי סבא רבא מצד אימא אריה פולק, או בשמו המקורי – וולטר פולק. סיפור חייו הינו עדות למסלול חיים של שורד שואה.

אריה נולד בעיר וינה שבאוסטריה בתאריך 29.01.1918 להוריו קמילה וברנהרד, שפת האם היא גרמנית. סבא רבא אריה פולק נפטר בשנת 2010. לסבא היה חשוב להעביר את המורשת והזיכרונות לבני המשפחה, ולכן ישבתי לכתיבת העבודה עם סבתא ורדה, שהיא בתו הבכורה של סבא אריה, עם אמי והדודה שלי  – שלושתן שמעו מסבא סיפורים רבים לאורך חייו. חשוב לציין כי לסבא היה חשוב להעביר את זכרונותיו לדורות הבאים .

סבא נולד בוינה אוסטריה בשנת 1918, בתוך לונה פארק בשם "פרטה". בתוך הלונה פארק הייתה למשפחה חנות לדברי מזון שעברה בדורות מאב לבן. הבית שלהם היה ממוקם מעל החנות.

את לימודי בית הספר היסודי למד בעיר ויחד איתו בכיתה היה עוד ילד יהודי אחד בלבד. כאשר סבא הגיע לחטיבה היה היהודי היחיד ובשל כך, סבל מאוד , מסיפוריו עלה כי המורים היו מענישים אותו רק בשל היותו יהודי ויתרה מכך אף הטילו עליו חרם.

עקב כך, הוריו החליטו להעבירו לבית ספר למסחר, שם היו הרבה יהודים ושם אכן, הרגיש שייך. בגיל 13 חגג את הבר מצווה במסעדה (של השכן הגוי) . בגיל 17 אביו רצה שילמד לנהל עסק וזאת בכדי שיהיה באפשרותו לנהל את חנות המשפחה באחד הימים.

ערב סיפוח אוסטריה

בחודש מרץ 1938 בהיותו בן עשרים, היטלר עולה לשלטון גרמניה. באותה עת עבד סבא רבא במפעל לנעליים כשבעליו של המפעל הנו יהודי. סבא רבא סיפר: "הגעתי לפתח המפעל וראיתי את הבעלים עומד בחוץ כאשר חיילי אס- אס עומדים ולא מאפשרים לנו להיכנס למפעל. הם צעקו לעברנו: "יהודים לא נכנסים לבית החרושת", הרגשתי מושפל וחזרתי הביתה."

באותה שנה הגרמנים, החלו לסגור את העסקים של היהודים וכך גם הוריו סגרו את החנות שלהם. לסבא היה זכור מקרה קשה מאותה עת, שהחיילים הגרמנים העמידו אותו באחד הימים ליד חנות של יהודים עם שלט עליו היה כתוב: "אל תקנו אצל יהודים". אנשים עברו בסמוך לסבא וירקו על הרצפה.

אחד מחברי הילדות שלו התגייס לכוחות האס-אס והוא זה שעזר לו לעבור מהעבודה של עמידה ליד חנויות יהודים לעבודת כבישים. אך מיד אחר כך אמר כי אין לו אפשרות להמשיך להיות בקשר.

עד יולי 1938 עבד סבא בסלילת כבישים באזור יער וינה. באוגוסט 1938 החלו הגרמנים לאסור על יהודים לגור באזורים שונים, וכך גם היהודים שחיו בלונה פארק . בשל כך, משפחתנו נאלצה לעזוב את הבית והחנות.

סבא סיפר: "באחד הימים כאשר הגעתי הביתה, אבי אמר לי שאמי ואחותי נסעו ללונדון לעבוד במשק בית, והן הבטיחו לו שברגע שיתאפשר כלכלית הן יצרפו אליהן גם אותנו, דבר שלא קרה. וכך אני ואבי נשארנו לבד מחוץ לביתנו". אביו של סבא ביקש מסבא להצטרף לארגון של ציונים ואילו האב נסע להתארח בבית הדוד (אחיו).

החיים בכפר מוסברון

כפר מוסברון נמצא לא רחוק מוינה באותה עת, גרו בו כ- 80 איש, נשים וגברים. אני ידעתי לדבר במבטא אוסטרי (שפת אמי) ולכן היה ביכולתי לדבר עם "מוכתר" הכפר.

מי היה בכפר? יהודים צעירים שנפרדו מהוריהם, הונגרים אשר היו אחראים על העבודה. בכפר מוסבורן הכיר סבא רבא את תמר, שלימים תהיה אשתו הראשונה ואם בנותיו.

רצף אירועים

11.9.1939- אייכמן אפשר ל- 40 יהודים לצאת מהכפר ולעלות על אנייה לישראל.

12.9.1939- סבא רבא עלה על אנייה שהובילה אותו לעיר הנמל סולינה שברומניה.

בסולינה המתינה אונייה שיעדה היה ארץ ישראל – שם האונייה היה "הילדה" על הסיפון היו 728 איש, רובם גברים. על האונייה גייסו את סבא רבא להגנה.

18.1.1940- לאחר תלאות רבות בדרך לישראל הגיעו לנמל חיפה, ומשם לקחו את הגרעין האוסטרי למחנה עצורים עתלית, למשך כחצי שנה. בהמשך התגייס סבא רבא לצבא הבריטי והשתתף בשחרור מחנה ההשמדה באיטליה סנטה מריה.

לאחר העלייה

סבא רבא סיפר: "באחד הימים, כאשר הייתי בגעתון, בשנת 1941, לפתע התקבלה הוראה לתת ארבעה אנשים מהקיבוץ לצבא הבריטי. כולנו רצינו להתנדב לצבא הבריטי ומכיוון שהיו רק ארבע מקומות ערכו בינינו הגרלה, נבחרו ארבעה ואני בתוכם.

בספטמבר 1943 נכנעה הארמיה השמינית של הצבא הבריטי לחופי דרום איטליה. יחידתי הגיעה אל חוף טורונטו, מצוידת ברכבים ונשק.  נסענו עם הרכבים לכיוון עיר הנמל האיטלקית ברינדיזי, שם שהינו כיומיים. לאחר יומיים, התקדמה חזית הלחימה לכיוון העיר בארי, עיר בדרום מזרח איטליה.

גדעון ברץ, אחד מקציני היחידה, אמר לי כי ישנו מחנה פליטים באזור מחוז פיאמונטה, השוכן בצפון מערב איטליה. גדעון ביקש ממני לוודא האם ישנם יהודים במחנה. במחנה לא הייתה שמירה, האיטלקים עזבו את קבוצת הפליטים טרם הגענו למחנה. המחנה כלל פליטים איטלקים צרפתיים, יוגוסלביים ואף יהודים אשר נתפסו כאשר ברחו מאוסטריה וצ'כיה לכיוון יוגוסלביה.

במחנה זה מצאתי את בן דודי, בן דודי צעק לעברי את שמי הוינאי: "וולטר!" וכאשר שמעתי אותו ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו, שאלתי האם הוא צריך דבר מה, אך הוא לא רצה דבר. כל שאמר היה כי ברצונו להגיע לארה"ב ולא לארץ ישראל. בן דודי סיפר לי כי את אבי לקחו הנאצים ברכבת אל מחנה השמדה ואילו אמי ואחותי הצליחו לברוח.

לאחר מספר שנים, אחותי מצאה אותי בישראל וכך נודע לי כי גם אמי שרדה את המלחמה. הן החליטו לא לעלות לישראל ונשארו לחיות בלונדון. מכל משפחתנו נותרנו בחיים לאחר המלחמה אמי קמילה, אחותי לוטה ושלושה בני דודים.

חיי המשפחה

אשתי הראשונה תמר (אנטוניה) נולדה בגראץ שבאוסטריה. הכרנו בהכשרה הציונית, בכפר מוסקרון. דרכינו נפרדו בתאריך 12.9.1939 כאשר כל אחד מאתנו עלה על אונייה אחרת בדרכו לישראל. במהלך שירותי בצבא הבריטי שמרנו על קשר באמצעות מכתבים.

תמר המתינה לחזרתי בקיבוץ נאות מרדכי באותה העת. לא נפגשנו חמש שנים, נפגשנו שוב רק לאחר המלחמה בשנת 1946 לקראת סיום המלחמה, תמר סיימה את לימודי הרפואה והחלה לעבוד בבית חולים "אסותא ". בזמן זה התגוררה במגורים באסותא ואני באכסניה של חיילים בתל אביב. למרות שלא הייתה לנו אפשרות לגור יחדיו, מיהרנו להתחתן.

לאחר כשנה עברנו לגור יחד ברחוב זמנהוף. רציתי מאוד לעבוד כנהג בחברת "דן" ועשיתי מאמצים רבים כדי להגיע לכך. בשנת 1949 נכנסתי כמועמד לדן ובשנת 1951 הייתי לחבר מן המניין בחברת דן. נולדו לנו שלוש בנות. בשנת 1960 תמר חלתה ונפטרה לאחר כשלוש שנים, אני נותרתי לבדי עם שלוש בנות קטנות. במקביל המשכתי לעבוד בדן. לאחר שבע שנים התחתנתי בשנית עם טובה."

הזוית האישית

בר הנין המתעד: נהניתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי והיא אפשרה לי לבלות זמן רב עם סבתי ורדה, הבת של אריה. במהלך כתיבת התיעוד נחשפתי לסיפורו המרגש של סבא רבא שלי והייתה לי את ההזדמנות להעמיק את הידע שלי בשורשי המשפחה. בעקבות העובדה שלמדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם, נוצרה אצלי תחושת פספוס שלא יצא לי להכיר את סבי זמן רב יותר משהכרתי אותו, אך אני גם שמח שלמדתי את סיפורו וכעת אוכל להנציח אותו.