מאגר סיפורי מורשת

זיכרונותיה של סבתי סימה

שמי הללי ואני מספרת את סיפורה של סבתי סימה שעלתה מפולין לא"י. סיפורה מסמל את כוח הרצון והנחישות של סבי וסבתי להשתלב בארץ  ובכך לחזק את ההתיישבות של מדינת ישראל.

סבתא שלי – סימא זק

סבתא סימה בילדותה שמה היה סימה בריל, היא נולדה בסרנה שברוסיה. הוריה היו צילה ומיכאל בריל שנולדו במהלך מלחמת העולם השנייה. ברוסיה, בתקופה זו, התנהלו מספר מהפכות ומלחמות אזרחים להשלטת המשטר הקומוניסטי והיה חשש לחייהם. הם הצליחו להינצל בכך שנמסרו לבית יתומים אשר ברוסיה, שם הכירו, אחר שהתבגרו ויצאו מבית היתומים, התחתנו ועברו לגור יחדיו  בסרנה שם ילדו את סבתי סימה ואת אחותה התאומה זהבה. אחרי המלחמה עברו לפולין ולאחר כשלוש שנים עלו בשנת 1960 לישראל.

ילדות

סבתי נולדה ברוסיה, וכשהייתה בת 12 היא ומשפחתה עברו לפולין, שם היו שלוש שנים, בפולין התחנכה ולמדה בבית ספר יהודי, שם דיברו פולנית ולמדו לדבר אידיש, מבית ספר זוכרת רק זיכרונות טובים. סבתי מספרת שבבית הספר היו מורים טובים והייתה משמעת וכבוד למורים. היא אהבה ללמוד בילדותה. אחרי שלוש שנים בפולין סבתי ומשפחתה עלו ארצה לישראל והסוכנות הישראלית שלחה את משפחתה לקריית גת. בבית ספר היא למדה לדבר גם את השפה העברית, ואהבה לשחק עם חברותיה את המשחק האהוב עליה – הקלאס. חבריה מאותה תקופה נשארו בקשר טוב עד היום ויש להם מפגשים חברתיים כמו מסיבות וטיולים.

בגיל 18 התגייסה לצבא לחיל קשר, שירתה בזמן מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, היא שירתה שירות מלא של פעם, שנה ושמונה חודשים. במהלך הצבא הכירה את סבא שלי – משה זק – אשר נולד בפולין ועלה ארצה בשנת 1957 גם הוא  עלה ישירות לקריית גת, הם הכירו כחברים בקריית גת ולמדו יחד באותו בית ספר, אך לא באותו שכבה (סבא שלי היה שכבה אחת מעל סבתא שלי) ולכן לא הכירו כל כך זה את זה בתקופת בית הספר. במהלך הצבא בחופשים בילו יחד עם החברים הקרובים במסיבות ובטיולים. סבתי סימה מאוד נהנתה מתקופה זו.

אחרי שהשתחררה מהצבא היא התחילה לעבור כמזכירה במפעל טקסטיל בקריית גת. במהלך תקופה זאת סבא שלי הציע לסבתי נישואין ובשנת 1970, והתחתנו באולמי דולפין בתל אביב. אחרי החתונה עברו השניים לגור בבת ים, וילדו את בנם הראשון – צחי(יצחק) אבא שלי, כעבור שבע שנים בבת ים עברו השניים לגור באשדוד וילדו את בנם השני – נאור זק (דוד שלי). סבתא שלי מספרת שכל החגים היו חוגגים יחד כמשפחה וזה היה הדבר הכי חשוב להם. כך עד היום סבא שלי וסבתא שלי גרים באשדוד, באותה דירת ילדות של אבי ודודי.

באשדוד, סבתי עבדה בפיזיותרפיה בקופת חולים וסבי באלתא – בתעשייה אווירית.

סבתא שלי אומרת שלא חשבה לעבור מאשדוד לעיר אחרת כי היא אוהבת את הזיכרונות של הבית, של המשפחה שגידלה, את התמונות, את העיצוב של פעם. וגם שמחה להיות קרובה לנכדיה השניים, דודים שלי ובני דודים שלי, שגרים גם כן עד היום באשדוד.

תחביבה העיקריים של סבתי הם קריאה, מפגשים עם חברים, לטייל בעיקר עם המשפחה. לדעתה יש חשיבות רבה בלצאת לטייל עם המשפחה או עם החברים, לבקר את הנכדים כדי לשמור על קשר ולשמור על שגרת החיים במיוחד שהיא וסבי נמצאים עכשיו בפנסיה.

סבתי מוסרת לדור הצעיר שילמדו מניסיונות החיים של הדור המבוגר, שיזכרו אותם, זה מאוד יועיל להם בחיים וחשוב מאוד להעביר הלאה את סיפורי הדור הקודם ולא לשכוח

הזוית האישית

סבתי סימה: שמחתי מאוד לספר לנכדתי הללי את סיפור חיי ולהעביר מידע שעדיין לא היה לי הזדמנות להעבירו הלאה. אני מרגישה ממש טוב עם זה שעכשיו הנכדה שלי יודעת הרבה יותר עלי, הצטערתי שהריאיון הסתיים, כי רציתי לענות על עוד הרבה שאלות.

הללי: מאוד נהניתי לשמוע את סיפור המורשת של סבתי. הריאיון יצר חיבור נוסף לסבתי שגרה מעט רחוק ממשפחתי ולא תמיד אנחנו נפגשות לעיתים קרובות. שמחתי לשמוע על עוד אירועים בסיפור חייה ולדעת שלמרות הקשיים סבתי הייתה נחושה להקים כאן משפחה לתפארת.