מאגר סיפורי מורשת

סבתא מירה בירנבאום נולדה בשנת 1954 למשפחת בודנר.

מירה היא אחות לרבקה, שנולדה שנה לפניה, ואחות לחיים שנולד שש שנים אחריה. היא למדה בבי"ס "בית יעקב " בבני ברק.

סבתא מירה הייתה ילדה מאוד שובבה, עד כדי כך שאמרו עליה, שהיא היתה צריכה להיות בן. אחר כך כנראה התמתנה ונרגעה, ובגיל שתיים עשרה בערך, היא הפכה להיות ילדה יותר שקטה. כנערה היא הייתה די  שקטה ורק בגיל הילדות היא הייתה שובבה. סבתא אמרה שהיא הייתה הייתה תלמידה טובה וממושמעת. כשהבנות בכיתה, היו מתווכחות ובוחרות מי התלמידה הטובה ביותר בכיתה, הן הציעו את סבתא שלי, וחברתה הטובה מהילדות, כשתי התלמידות הטובות ביותר בכיתה. היא הפכה להיות שקטה מאוד, במיוחד בתיכון בו למדה: בית הספר ע"ש הרב שאול לוסטיג ברמת גן, שהיה נחשב למוסד יוקרתי. כששאלתי את סבתא מירה אם היא ברחה אי פעם מבית הספר, היא ענתה שבשום אופן לא, וזה אפילו לא עלה על דעתה, אולי פעם אחת, אבל בטוח שהיא לא הייתה היוזמת.

בבית היא הייתה שובבה יותר, ואילו בבית הספר היא לא הייתה שובבה בכלל. היא זוכרת שבכיתה ב' היה אירוע חריג, שהיא דיברה בשיעור, והמורה באה וסטרה לה על הפה, והיא נעלבה עד כדי כך, שהיא זוכרת את זה עד היום.   סבתא הוסיפה וספרה שהייתה להם מנהלת שקראו לה "פופולינה", והם קראו לה "פופו" בקיצור. השם האמתי שלה היה שרה פרנק. סבתא ספרה לי שהם פחדו ממנה. סבתא הסבירה לי שהיא למדה בכיתה שהיו בה רק בנות. המנהלת לא לימדה אותן בכלל, כי היא הייתה אישה מבוגרת. מה שסבתא זוכרת מילדותה, שהיו כל מיני טיולים מעניינים.

היא נזכרה במורה לביולוגיה, מהתיכון שהיה ממוצא הונגרי, וכשכתב על הלוח את המילה אמבה, ואמר אותה במבטא הונגרי כבד, שאלה אותו אחת התלמידות אם הוא אמר 'אמבה' בהונגרית. הוא מאד נעלב, וגרש אותה מהכיתה." הוא היה רגיש לזה שהוא הונגרי. גם אותה תלמידה הייתה דוברת הונגרית, וידעה הונגרית, ולא התכוונה לפגוע בו, אבל הוא היה רגיש ונפגע.

כשסבתא הייתה ילדה, היא ניגנה באקורדיון בקונסרבטוריון, והיא עוד זוכרת קצת איך לנגן, אבל האקורדיון כבר לא אצלה. סבתא אמרה שבזכות זה, היא יודעת גם לנגן בפסנתר אבל לא בצורה מקצועית, ושהיא יודעת לקרוא תווים. סבתא אמרה שעניין אותה מאוד ללמוד את התיאוריה של המוסיקה, סולמות, תווים, טונים ועוד.

החתונה של סבא גבי וסבתא מירה

התמונה הזו צולמה ב1976 ראש חודש אדר תשל"ו, כשסבתא מירה התחתנה עם סבא גבי. התמונה צולמה בחדר ייחוד, במקום בו התקיימה החתונה שלהם. התמונה נשמרה כל השנים באלבום התמונות של סבתא וסבא. יש להם אלבום תמונות שהוא רק של החתונה. ויש בו הרבה תמונות. הם מרגישים שזו תמונה אישית שלהם, שמסמלת את הזוגיות שלהם. החתונה התקיימה אחרי מלחמת יום כיפור. זו הייתה תקופה לא פשוטה בארץ, וחיפשו סיבות לשמוח. אפשר לראות שסבא וסבתא מסתכלים זה על זו באהבה, וזה ממש מרגש. סבתא שלי אמרה שהיא שמחה להיות כלה, והיא מתגעגעת לתחושה שהייתה לה, כשהיא הייתה כלה.

סיפורו של חפץ

החפץ שסבתא בחרה לספר לי עליו, הוא עגיל יהלומים שהפך להיות מדליון. הוא היה לפני כן של אמא של סבתא מירה, שהיא סבתא רבתא פסי ז"ל. המדליון הזה,  היה לפני כן עגילים, שהיא קיבלה במתנה מסבא רבא שימי ז"ל. סבתא פסי העבירה בירושה את העגילים לסבתא מירה, ולאחותה רבקה. היא חילקה את העגילים בין שתיהן. אחד היא נתנה לסבתא מירה, שהפכה אותו למדליון, ועגיל אחד, היא נתנה לאחותה רבקה. סבא שימי נתן את העגילים האלו לסבתא פסי בשנת 1977. וסבתא מירה סיפרה, לי שיש לו ערך גדול מאוד עבורה, גם בגלל שהוא עשוי יהלומים,  וגם מבחינה רגשית, יש לו ערך רב וחשוב לה לשמור עליו ולא לאבד אותו.

הוא חשוב לה מאוד כי הוא היה של אמא שלה, וכשהיא עונדת אותו, זה מזכיר לה את אמא שלה ומחבר ביניהן. היא מתגעגעת מאוד לאמא שלה, שנפטרה לפני כשלוש שנים, והעגיל שהפך למדליון קצת מסמל בשביל סבתא שלי, את הקשר שלה עם אמא שלה. המדליון קיים כבר בערך ארבעים וחמש שנים וכדי לשמור על התכשיט היקר, סבתא שלי מחביאה אותו בין התכשיטים היקרים, באחת המגירות. מי שהכין את המדליון זה צורף מבני ברק.

התכשיט עבר שני דורות – מסבתא רבתא לסבתא מירה, וכיום עדיין יש ערך כספי רב למדליון, והוא שווה הרבה כסף. סבתא שלי אומרת שכל עוד היא חיה, התכשיט יישאר אצלה, ורק אחרי מותה, היא תסכים להעביר אותו למישהו אחר מהמשפחה.

העגיל שהפך למדליון

הזווית האישית

מירה: המפגשים והשאלות שנעמן שאל אותי, היו בשבילי מעמד מאד מרגש. ראשית, מפגש אישי עם נעמן, מה שלא קורה לעיתים קרובות, לשוחח אתו ולגלות בו דברים שלא הכרתי, כמה שהוא בגר. ב"ה. שנית, העלאת הזיכרונות. השאלות המנחות גרמו לי להיזכר בילדותי ובנערותי, ואפילו לדמוע בהתרגשות. תודה להוגים של פרויקט "הקשר הרב דורי", ולמורות המבצעות את הפרויקט. יישר כוחכן.

נעמן: המפגשים עם סבתא מירה היו ממש מעניינים, מרגשים ומשמחים. אהבתי לשמוע את הסיפור על המדליון. אני מקווה שתראי לי אותו בפעם הבאה שאבוא.