מאגר סיפורי מורשת

שמי אייל קלע-לפינסקי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי יהודה לפינסקי. סבי נולד בשנת 1950 בתל אביב. מהסיפורים שסבא סיפר לי בחרנו לתעד את סיפור משפחתו של סבי.

סבא יהודה מספר:

אבי יוסף (יוזק) ליפינסקי נולד בפולין והתחיל את לימודי המשפטים בוורשה. בשנה הראשונה ללימודים הוא נאלץ לעמוד בפינת הכיתה בזמן השעורים. (בהתאם לחוקי הנאצים).

אמו, סבתא שלי, שהייתה ציונית, החליטה שהוא יעלה לישראל. אבי עלה לישראל ועבר ללמוד הנדסת בניין בטכניון כל יתר משפחתי מצד אבי, נשארה בפולין ונרצחה בשואה. אבי לא היה מסוגל לדבר על משפחתו ועל התקופה של המלחמה ולכן לא היה לנו כל זיכרון מסבתא וסבא שלנו.

לאחר מות אבי, פתחנו את המזוודה הסודית, שאבי לא פתח אף פעם ובה מצאנו מכתבים מאד מרגשים מהמשפחה שבפולין אליו. כמו כן, היה מכתב אחרון שלו למשפחה שחזר עם כיתוב על המעטפה: "הכתובת לא קיימת עוד".

בין המסמכים הייתה גם תמונה של אבי צועד עם אמו, התמונה המצורפת, שזה בעצם הזכרון היחיד שיש לי מסבתא שלי. דברים נוספים שגילינו על סבתא וסבא שלנו מתוך פרסומים שונים שמצאנו לאחר מות אבי: מעתון יהודי של אותם הימים גלינו, שסבתא שלנו עשתה פעולות צדקה ובין היתר אירגנה: ארוחות לילדים עניים בבית הספר ומחנות קיץ לילדים נזקקים.

 התמונה היחידה שנותרה

סבא שלנו היה מנהל מחלקה לטיפול בחולי שחפת בבית החולים. מצאנו עדות של גברת אסתר אפשטיין, ניצולת שואה מהעיירה צ'נסטוחובה, שעברה לגור לאחר המלחמה בלוס אנג'לס ונפטרה לפני מספר שנים. היא מספרת שסבא שלנו הציל את חייה. על מנת לא להישלח למחנות עבודה, היה לה אישור שהיא חולה. כאשר פג תוקף האישור היא פנתה לרופא יהודי בבית החולים שיתן לה אישור חדש אך הוא סרב. לאחר מכן פנתה לחבר משפחתה ד"ר ליפינסקי שתוך סיכון חייו נתן לה את האישור ובכך הוא הציל את חייה.

באופן בלתי צפוי, פגשתי אדם שהיכיר את סבא שלי, וזה הסיפור:

בני, דניאל. גר בשכירות בבית בחופית בזמן שלמד ביולוגיה ימית במכמורת. באחת הפעמים שביקרתי אותו, פגשתי את בעלת הבית שאמרה שהיא צריכה לעלות לטפל באבא שלה. לא יודע איך ולמה שאלתי אותה: "מאיפה אבא שלך?" והיא ענתה מפולין. שאלתי: "מהיכן?" והיא סיפרה מצ'נסטוחובה. אמרתי לה שתשאל אותו אם הוא מכיר את משפחת ליפינסקי. היא אמרה שלא יכול להיות, מכיוון שבעיירה זו גרו כשלושים אלף יהודים. כעבור כמה דקות היא חזרה ואמרה שאבא שלה רוצה לפגוש אותי. עליתי אליו והוא סיפר לי שהוא הכיר באופן אישי את סבא שלי, שהיה מנהל מחלקת השחפת בבית החולים. הוא סיפר לי שבזמן המלחמה התחזה לנוצרי ועבד כסניטר בבית החולים ולכן הכיר את סבא שלי.

על רצח המשפחה על ידי הגרמנים, למדתי מעדות ראשונה רק לפני כעשר שנים. בעיירה חי יהודי בשם שלמה ווגה, שהיה חייט ולכן הגרמנים לא פגעו בו, כדי שיוכל לעבוד עבורם. לאחר המלחמה, הוא עבר לגור בארגנטינה וכתב ספר ביידיש על תולדות העיירה.

בשנת 2012, יהודי ארה"ב תרגמו את הספר לאנגלית, רק אז קראנו את הספר ומצאנו בו תאור מפורט של הרצח, כולל הזכרת השמות של הסבתא, סבא, דוד, דודה ובת הדודה, שנרצחו בקבר אחים בבית הקברות היהודי של העיירה.

על הרצח קראנו גם בעדותה של אסתר אפשטיין, שהעידה שסבא שלנו הציל את חייה. לרצח של כ- 500 יהודים קורא שלמה ווגה בסיפרו: "הטיול לפלסטין". הוא מספר שבתאריך 1943.03.20, בארבע אחר הצהרים ציוו הגרמנים שכל הרופאים, עורכי הדין והמלומדים היהודים שבעיירה, יתכנסו בכיכר העיירה מכיוון ששולחים אותם לפלסטין. (ארץ ישראל היום).

כולם הגיעו והיו גם כאלה שניסו להידחף, למרות שלא היו ברשימה, מכיוון שהיו בטוחים שנוסעים לפלסטין. למחרת סיפרו אוקראינים שעשו את העבודה השחורה עבור הגרמנים, שכל המשאיות נסעו ישר לבית הקברות היהודי בעיירה, שם ירו בכולם וקברו אותם בקבר אחים.

הזוית האישית

סבא אודי: שמחתי מאד להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי". קודם כל, היו לי עוד כמה שעות איכות עם הנכד הנפלא שלי, אייל. שנית במסגרת התכנית ותיעוד הסיפור, התעמקתי בהיסטוריה המשפחתית שלי וראיתי שהפרטים הערכים עוברים לדור הבא. תודה לאייל, שבזכותו השתתפתי בתכנית זו.

אייל: היה לי כיף גדול לשבת ולהקשיב לסיפור של סבי ולהכיר את שרשי משפחתי.