מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה הריס נולדתי בירושלים ב1948.

אני בת שבעים וחמש אמא לשלושה ילדים, שני בנים ובת.

רציתי לספר על זיכרון הילדות הכי משמעותי עבורי: הייתי בת שש, אימי כעסה עליי מאוד. חטפתי כנראה "פליק" או שניים, לא זוכרת על מה. נעלבתי מאוד והחלטתי להעניש אותה. ירדתי מהבית, עליתי על עץ תאנה עתיק ומסועף, שגדל מול ביתנו ואמרתי בליבי, כאן אסתתר. אסתתר כל כך שאיש לא יוכל למצוא אותי.

בדמיוני ראיתי את אימי מחפשת אותי נואשות ואינה מוצאת, פוכרת אצבעות ודואגת. מגיע לה שתדאג, אמרתי בליבי, ותחושת כוח הציפה אותי. התיישבתי על ענף רחב, צופה במרפסת הבית, ומחכה שאימי תצא ותחפש אותי. חיכיתי עד בוש, אך בניגוד לתסריט שכתבתי לעצמי, שום דבר לא קרה. אימי לא דאגה, לא יצאה ולא חיפשה אותי.

נקפו שעה או שתיים וכלום עדיין לא קרה. איזה מפח נפש היה זה. השמש החלה לשקוע, הייתי כבר עייפה ותשושה, והינה אני רואה ממחבואי את אבי חוזר מהעבודה. זהו, אמרתי לעצמי, עכשיו הוא ישאל איפה עליזה, ושניהם יצאו לחפש אותי. בעיקר ידאגו לי. דבר מכל מה שציירתי בדמיוני לא קרה. לא דאגו, לא שאלו את עצמם לאן נעלמתי, לא הוטרדו כלל מהיעדרותי הממושכת.

הערב ירד, נעשה קריר, שלפוחית השתן לחצה, ואני ירדתי מהעץ, נכנסתי הביתה ומצאתי את הוריי משוחחים. שגרה. איש לא התרגש מהיעדרותי הממושכת וגם לא משובי הביתה. על בשרי הבנתי את מלוא משמעותו של הביטוי "לרדת מהעץ" והסקתי את המסקנות המתאימות. למדתי לשמור תמיד על פרופורציות, ובעיקר למדתי לא לטפס על עצים גבוהים. כשנתקלתי בביטוי הזה מאוחר יותר בחיי, הרגשתי שמישהו גנב את הרעיון מהחוויה הפרטית שלי.

הזווית האישית

אביגייל: היתה לי חוויה מהנה להכיר את סבתא שלי מזווית אחרת, ואת הילדות שלה.