מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה דגן. נולדתי בישראל בשנת 1940, בקיבוץ דן.

דָּן הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, השייך למועצה אזורית הגליל העליון וממוקם בצפון אצבע הגליל. שמו של הקיבוץ הוא כשם העיר הקדומה דן, הנזכרת בספר בראשית ובספר שופטים ומזוהה בתל דן הנמצא סמוך לקיבוץ. (ויקיפדיה)

סיפורי מתחיל ביום חורף קר וגשום, כשעבדתי ברפת.

כשהייתי בכיתה י"א הייתה לי חליבה במשמרת הלילה. כשסיימתי את המשמרת, השארתי את בגדי הרפת בארון שהיה מיועד לכך, התקלחתי, לבשתי פיג'מה והלכתי בגשם שוטף ובקור נורא, לבית הנעורים שבו גרנו.

באותה תקופה הילדים בקיבוץ לא גרו עם ההורים אלא בלינה משותפת. לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. (ויקיפדיה)

עליתי במדרגות לחדרי ונכנסתי למיטתי, ופחדתי ליישר את רגלי שאמורות לפגוש את המצעים הקרים. ואז קרה משהו מדהים שלא ציפיתי לו, ונשאר לי כאחד הזיכרונות היקרים מאימא שלי. במקום לפגוש את המצעים הקרים פגשו רגליי משהו חם ונעים. התברר שאמא שלי שידעה שאני מסיימת את העבודה מאוחר בלילה, מילאה בקבוק גומי שממלאים בו מים רותחים.

בקבוק חם הוא מכל ממולא מים חמים ופקוק, המיועד לחימום במיטה או לחימום איבר גוף מסוים. בעבר השתמשו במדינות קרות ב"מחממי מיטה", מכלים שצורתם דמוית מחבת, ממולאים בשרידי פחם מהאח, שהושמו במיטה תחת השמיכות כדי לחממה מראש, לפני שנכנסו אליה. וכן נעשה שימוש בבעלי חיים מבויתים לשם ניצול חום גופם לחימום, בעיקר של כפות הרגליים. (ויקיפדיה).

אימי עשתה את כל הדרך הגשומה מביתה לחדרי כדי שיהיה לי נעים וחם, ואת הסיפור הזה אני מקדישה באהבה לאמא, וכל האימהות שאוהבות ודואגות לילדיהן .

הזווית האישית

איתי: אני באופן אישי מאוד התרגשתי לשמוע את הסיפור, ולהבין עד כמה סבתא שלי ואימא שלה היו חרוצות, וזה גם גרם לי להעריך יותר את ההורים שלי שעובדים קשה בשביל שיהיה לי טוב.

סבתא גילה: מאד נהנתי מהתכנית ומהתהליך שעברתי עם נכדי, היה לי כיף לספר לו וללמד אותו על תקופתי, כילדה.