מאגר סיפורי מורשת

שמי הלן לונה בירן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי שיר, יחד אנו מתעדות את סיפור העלייה לישראל של משפחתי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

משפחתי עלתה לארץ, ישירות לאשדוד, בשנת 1963 מהעיר תוניס שבתוניסיה. המסע שלנו לארץ לא היה פשוט. ההורים שלי קנו כרטיסי טיסה הלוך וחזור למרסיי שבצרפת. יצאנו לדרך עם כמה מזוודות קטנות של בגדים בלבד כי למעשה ברחנו מתוניס. להורים שלי לא הייתה כוונה לחזור לתוניסיה. במרסיי (עיר חוף בצרפת) בעזרת המשפחה שכבר גרה בצרפת – גרנו שם כמה שבועות עד שההורים שלי קנו ריהוט וחפצים וסידרו את ההפלגה שתוביל אותנו לארץ. את כל הסיפור הזה סיפרו לי, אני הייתי רק בת 4 וחצי ואני לא זוכרת דבר מהטיסה וההפלגה.

הזיכרון הראשון שלי הוא הירידה מהאונייה בנמל חיפה. כמה דיילות קרקע חיכו לנו במדרגות היורדות לרציף, שם הן חילקו לנו סוכריות ודגלי ישראל. מי שעוד היה שם וחיכה לנו היה הדוד שלי, האח הצעיר של אימא שלי שגר באשדוד ולשם גם אנחנו נסענו.

במשך כמה חודשים גרנו במעברה שבחולות העיר אשדוד עד שנכנסנו לדירת עמידר ברובע ב' שבאשדוד והפכנו לשכנים של הדוד ג'ורג' ומשפחתו.

כיוון שאני לא זוכרת דבר מהשנים הראשונות של חיי, החוויה של המעברה ובכלל ההגעה לארץ רצופת חוויות חיוביות. האחים שלי ואמי סבלו קצת יותר מהשינויים בחיינו. המעברה הייתה מקום נפלא לילדים בגילי: חופש תנועה, חיפושיות שחורות לעקוב אחריהן ובני משפחה קרובים לשחק איתם. להורים שלי זו הייתה חוויה קשה של לכלוך, חום כבד, חוסר בדברים בסיסיים למגורים נורמליים ותחושת תסכול.

הזיכרון שלי ממשיך לגן חובה ולכיתה א', שם נאלצתי להתמודד עם השפה החדשה שהייתי חייבת להסתגל אליה, בעוד שבבית צרפתית הייתה השפה המדוברת. אני זוכרת היטב שהתנגדתי להמשיך לדבר צרפתית והכרחתי את אימא שלי לשמוע עברית, למרות שהיא המשיכה לענות לי בצרפתית. ההורים שלי הם בני דודים (סבתא שלי מצד אימא הייתה אחותו של סבא שלי מצד אבא). לסבתא נולדו תשעה ילדים ואימא שלי הייתה השמינית, לסבא שלי היו שבעה ילדים, אבא שלי היה מספר שלוש.

כל המשפחה של אבא שלי הגיעה לארץ, כולל סבא רבא וסבתא רבתא שלי מצד אבא. הם עלו ארצה כבר בשנות החמישים והתיישבו במושבים חקלאיים בדרום. לאימא שלי היה קשה עם ההחלטה לעלות לארץ. היא השאירה את כל הונה שם, את אימא שלה ואת כל אחיה ומשפחתה, חוץ מהדוד שעלה שנה לפנינו והוא זה שקיבל אותנו בארץ.

משפחתו של הדוד, שהיה הקשר היחידי של אימא שלי למשפחתה הגרעינית, ומשפחתי היו צמודים לאורך כל שנות ילדותי. אימא שלי ביקרה מספר פעמים את המשפחה שלה, שברובה עברה לצרפת אבל את אימא שלה ואת אחיה המבוגרים היא לא זכתה לראות יותר מאז עלייתה לארץ, הם נפטרו בתוניס ונקברו שם, והגישה לתוניס אף פעם לא הייתה אופציה עבורנו יותר.

הזוית האישית

שיר הנכדה המתעדת: בתוכנית למדתי עוד דברים מעניינים על סבתא, על המגורים, על מה שאהבה לעשות, על המשפחה שלה ועל ילדותה בעבר.

סבתא הלן: אהבתי את האפשרות וההזדמנות לפגוש את שיר נכדתי על בסיס מפגש אישי וקבוע, מה שלא קורה ביומיום כי אנחנו גרות רחוק זו מזו והמפגשים הם משפחתיים. היה לי העונג להכיר את שיר הבוגרת מחדש ואת האהבות החדשות שלה.