מאגר סיפורי מורשת

אני יחיאלה אלדרברג, יש לי אחות ואח ששמם ציפורה ואלימלך. להורים שלי קוראים רחל ויצחק. נולדתי באוזבקיסטן ועליתי לארץ בגיל 6 באנייה.

את יום הולדתי בפעם הראשונה חגגתי בגיל 7. זו הייתה בעיקר תגלית, כי לפני כן אף פעם לא קיבלתי מתנות. היינו במחנות באותה תקופה, וחיינו היו מוגבלים ומצומצמים. בכל יום שישי אבי היה קונה שני תפוחים, והיה מחלק לכל אחד סביב השולחן פלח תפוח אחד. זה ממחיש את העוני והצמצום שבו חיינו, אך גם את ההסתפקות במועט כי למרות שזה היה מעט כל פעם שהיינו מקבלים פלח תפוח היינו מאושרים.

יחיאלה בת 10 עם אחיה

התחלתי לעבוד בגיל 14 כדי לתמוך ולעזור במשפחה. בעלי ואני מכירים כל החיים, גרנו באותה שכונה, הלכנו לאותה תנועת הנוער בני עקיבא והכרנו במשך זמן רב. לבעלי יצחק ולי, שאנחנו נשואים כבר 54 שנים, יש חמישה ילדים. ראובן שהוא שוטר, אליהו הוא מנהל בית ספר, עופר שהוא הגנרל במשפחה ולפני שהוא קיבל את הדרגה בצבא הוא היה סגן אלוף, כשהוא היה צעיר הוא היה מלא אנרגיות, חנה היא מורה האחים שלה קוראים לה "המנהלת" כי היא מנהלת את הבית. והצעיר בחבורה, צביקה, כשהוא נולד אמרתי שהולדתי לעצמי נכד כי הייתי מבוגרת. היום הוא עובד סוציאלי. צביקה התחיל לדבר בגיל ארבע אז קראנו לו צביקה אף מילה. כל החמישה הביאו לי עשרים ושלושה נכדים ושלושה נינים. כל נכד הוא אוצר, הוא עולם ומלאו.

באירועים אני תמיד נואמת. בבת מצווה של אחת הנכדות אחד הדברים שאמרתי זה שכשילד שואל "אמא את מי את אוהבת יותר?" אז אמא עונה "אני אוהבת כולם שווה בשווה רק בדרך שונה". כיום אני גרה בשדה יעקב ובילדותי גרתי בחיפה. אני בת 76 ואני אוהבת לסרוג. עבדתי בהנהלת חשבונות ובנוסף למדתי רפלקסולוגיה (אני מאוד ממליצה לכל אמא ללמוד רפלקסולוגיה כי זה נותן עוד שפה לתקשורת עם הילדים).

המוטו שלי הוא להיות אופטימית, לראות את הטוב בכל, להתעורר כל בוקר עם חיוך, לפרגן, לאהוב, לקבל ולהכיל.

הזוית האישית

אביב אלעד, מעיין מזומן ולילך ברונפמן: המפגשים היו מאוד מעניינים, יחיאלה תמיד באה אלינו עם חיוך ותמיד שמחנו לפגוש אותה כל פעם מחדש.