מאגר סיפורי מורשת

שמי אני כץ, על שם סבתי אנה, נולדתי בתאריך 23.9.1950, למשפחת גולדשטיין בעיר קטנה בצפון מזרח רומנייה בשם וסלואי.

אני בת שנייה למשפחת גולדשטיין, אחי הגדול שמו אהרון גולדשטיין, והורי פרידה ואברהם גולדשטיין נולדו ברומניה למשפחות יהודיות מסורתיות.

בעיר וסלואי היתה קהילה גדולה של יהודים שעם הזמן התמעטה בשל עלייה לארץ ישראל, חלק ממשפחות אמי ואבי עלו גם הם לישראל בשנות ה- 50 ומשפחתי נשארה ברומניה עד קבלת אשרת יציאה וכניסה לישראל בשנת 1966.

למדתי בבית ספר רגיל, הייתי הילדה היהודייה היחידה בכיתה, הייתי תלמידה מצטיינת ולא הרגשתי אנטישמיות גלויה. המשחקים שנהגנו לשחק בהם היו קלאס, צפינו בסרטים בקולנוע (לא היתה טלוויזיה) וקראנו הרבה מאוד ספרים. רוב חברותי היו מקומיות לא יהודיות, היתה לי חברה יהודייה אחת (מוניקה).

העלייה לישראל וההסתגלות לחיים בארץ

עליתי לארץ בגיל 16 בכיתה י' מרומניה, וחוותי הלם במעבר מרומניה המסורתית והקומוניסטית לארץ ישראל הדמוקרטית והמתקדמת הרבה יותר.

חלק מהקושי היה שלא ידעתי את השפה העברית, לא יכולתי לתקשר ולא היו לי חברים או חברות. הרגשתי מנותקת ולא הצלחתי לתפקד ולהמשיך בלימודיי, הרגשתי קושי גדול. יצאתי לעזור להורי בפרנסה ועבדתי במפעל לגרביים. לאחר שנתיים בהם למדתי עברית, החלטתי ללכת ללמוד בבית ספר לאחיות בפתח תקווה בבית חולים בילינסון, הייתי בת 18.

 בבית הספר לאחיות

ההחלטה לצאת ללימודי אחיות היתה אחת ההחלטות הטובות בחיי, ונתנה לי כוח להמשיך ולהתאקלם בארץ ישראל. לימודי האחיות ארכו כשנה וחצי בתנאי פנימייה, שם רכשתי חברות רבות.

לאחר סיום הלימודים התחלתי לעבוד כאחות מעשית במחלקה פנימית ג' בבית חולים בילינסון, השקעתי את כל זמני בעבודה ומאוד אהבתי את המקצוע והיכולת לעזור לאנשים. העזרה לאחרים עזרה לי להתפתח ולהתקדם. בתמיכה גדולה של האחות האחראית שהיתה במחלקה, הגברת סוניה טוניק, השלמתי בגרויות בלימודים אקסטרנים, במקביל לעבודתי בבית החולים.

בשנת 1975 עשיתי השלמה לאחיות מוסמכות ולאחר שנתיים חזרתי למחלקה לתפקיד ניהולי כסגנית אחות אחראית במחלקה. בשנת 1984 סיימתי תואר ראשון בסיעוד באוניבקסיטת ת"א ובשנת 1985 התמנתי לאחות אחראית במחלקה פנימית ג', תפקיד אותו מילאתי עד יציאתי לפנסייה בשנת 2013.

בשנת 1986 הכרתי את יוסף כץ בעזרת חברה טובה שהיתה אחות גם היא בבית חולים בילינסון. יוסי שהתאלמן שנה לפני כן ולו שלושה ילדים קטנים: יהב (אבא של שירה), ענת ושרון הפך להיות בן זוגי ובעלי עד מהרה. התחתנו כעבור כמה חודשים וגרנו ביישוב נילי בשומרון, יישוב קהילתי קטן. לאחר כשנה מנישואנו חגגנו ליהב בר מצווה ביישוב באירוע משמח ורב משתתפים.

נהגנו לטייל בטבע, יצאנו לחופשות משותפות עם הילדים וחברים מהיישוב וחיי הקהילה היו מלאים בפעילויות. הילדים למדו מחוץ ליישוב בבתי ספר עירוניים ולאחר מכן המשיכו את לימודיהם באוניברסיטה. יהב, אבא של שירה, למד לימודי הנדסת מחשבים ומתמטיקה באוניברסיטת באר שבע שבנגב.

לאחר כמה שנים הקימו הילדים בית והתחתנו וכך הפכתי להיות סבתא גאה של חמישה נכדים, ושירה המהממת היא השנייה מבין נכדיי. ליוותי אותם ועד היום אני מלווה אותם בצמיחה והתפתחות וזו עבורי חוויה מרגשת.

בשנת 2013 יצאתי לגמלאות אחרי עבודה קשה ומאומצת.

עברנו להתגורר במודיעין ואז היה לי זמן להדק את הקשר עם הנכדים ולהשקיע יותר זמן בתחביבים ובטיולים. חלק מתחביביי הם הליכה יום יומית, לימוד ומשחקי בריג' והתנדבות לעמותת העזרה לקשיש.

הזוית האישית

שירה: מאוד נהנתי מהחוויה עם סבתא, שמחתי שבא למפגשים בבית הספר ושמחתי לעשות את העבודה כי ככה למדתי עליה הרבה יותר ממה שידעתי קודם.

סבתא אני כץ: נהנתי להיות בזמן איכות עם נכדתי שירה התרגשתי ששירה התעניינה בכל מה שסיפרתי לה על ילדותי.