מאגר סיפורי מורשת

רעידת האדמה באגאדיר

"חשבנו שזה סוף העולם. לא חשבנו שנצליח לשרוד". כך מספרת סבתי, פולט פוקס, על רעידת האדמה ששרדה, כשהיתה בת 12 בסך הכל, רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו.

סבתי גדלה בעיר אגאדיר שבמרוקו, עם מספר גדול של אחיות, אח ואם. אביה נפטר כאשר הייתה בת שש בלבד. היא עסקה בעיקר בנגינה בפסנתר, והשקיעה בזה שעות רבות כל יום. היא ניגנה בקונצרטים רבים, ועד היום היא אוהבת מוסיקה והולכת לעיתים לשמוע קונצרט.

רעידת האדמה התרחשה ב-29 בפברואר 1960. "מוקדם יותר באותו היום הייתי בשיעור פסנתר. פתאום, לכמה דקות, הרצפה והחלונות רעדו. לא הבנו מה קורה, אבל זה נגמר מהר מאוד, והמשכנו בשיעור בלי לחשוב מה זה היה. בערב, כל הכלבים יללו ונבחו, ולא הצליחו לגרום להם להפסיק. לא הבנו מה קורה".

"באמצע הלילה, התעוררתי מהרעידות של המיטה. הרגשתי כאילו יש מטוס שעובר מתחת לאדמה. אחותי נלי שישנה איתי בחדר, ואני, ניסינו לצאת, אבל המנעול נהרס ולא היה אפשר לפתוח את הדלת, אז אח שלי בא ושבר אותה. דרך החלון של הסלון, ראינו שהבניין הגדול של המשטרה שהיה לידנו פשוט נעלם. נשארה רק ערמה של אבנים וזכוכיות. הבניין שלנו היה נמוך, רק קומת קרקע וקומה 1, ובגלל זה הוא שרד. השמים היו אדומים. לא הבנו מה קורה. אמא שלי אמרה שזה סוף העולם".

"ניסינו לצאת מהבית, אבל גם הדלת של הבית ננעלה. אח שלי ושכן שברו אותה, ויצאנו דרך השברים. ירדנו במדרגות הסדוקות והשבורות ויצאנו לרחוב".

"ברחוב ראינו המון דברים שמאוד לא נעים לראות: אנשים לכודים בהריסות, מתים, פצועים, ערומים… הרחוב היה מכוסה בזכוכיות, לבנים, אבנים ומה לא, ואני הייתי יחפה. אח שלי סחב אותי בידיים כמה שיכל, אבל בחלק מהזמן הייתי חייבת ללכת".

"כולם אמרו לנו להתאסף בפארק. כשהגענו, ראינו את הצבא הצרפתי, שהגיע כדי להציל אותנו. הם חיפשו מתנדבים כדי לחלץ אנשים, ואח שלי התנדב. אחר כך, הוא סיפר לנו בגאווה, שהוא הציל את חייהם של 11 ילדים יתומים. בינתיים, החיילים דאגו לנו, חבשו לי את הרגליים וחילקו בגדים, שמיכות ועוד. לאחר מכן, הצבא לקח אותנו במטוס מסחרי, ללא כיסאות, לקזבלנקה, עיר אחרת במרוקו. בדרך לשם, פגשנו חברה שלי מבית הספר, שאיבדה את ההורים שלה בדרך. כשהגענו לקזבלנקה עזרנו לה למצוא אותם".

"בקזבלנקה כל משפחה יהודייה מקזבלנקה "אימצה" משפחה יהודייה מאגאדיר, וחיינו איתם. הם נתנו לנו בגדים, אוכל, וקורת גג לישון מתחתיה. זמן קצר אחר כך, עברנו  לגור במרקש בה חיה אחותי, דניאל, וגרנו איתה. הממשלה נתנה לאמא שלי עבודה במרקש, ובנינו שם חיים חדשים".

"הממשלה הרשתה לכל משפחה לשים ילד אחד בפנימייה, כדי להקל על ההורים, ואני הלכתי. זה היה מאוד קשה, ואני זוכרת שבכיתי הרבה כל יום. זה היה קשה לדעת שאימא והמשפחה באותה העיר ואת לא יכולה לפגוש אותם. רק פעם בשבוע יכולנו ללכת לראות את המשפחה".

"שנה אחרי רעידת האדמה, נתנו לנו לחזור לאגדיר ולנסות לקחת את החפצים היקרים שלנו, אם הם לא נהרסו. אמא שלי הגיעה וגילתה שלא נשאר כלום. לא נשאר לנו כלום מהבית הקודם, ולי בקושי נשארו זכרונות. אני לא זוכרת מקומות או אנשים, כי במשך זמן רב הדחקתי את כל הזכרונות משם, בגלל הפחד מרעידת האדמה. עכשיו כבר מאוחר מדי ואי אפשר לשחזר אותם".

בשנת 1970 סבתי הגשימה את חלומה מילדות, ועלתה מנמל מרסיי בצרפת לארץ ישראל. האונייה עגנה בנמל חיפה, ומשם עברה סבתי לאשקלון על מנת לגור יחד עם אחותה דניז. משם עברה לבאר שבע, וקיבלה חדר במעונות הסטודנטים. היא נשארה בבאר שבע שנים רבות ושם גדלו אבי ואחיו. משם עברה לתל אביב בה היא חיה עד היום.

סיפור זה השפיע על סבתי מאוד. במשך שנים רבות היא הייתה קלאסטרופובית (קלאסטרופוביה- פחד ממקומות סגורים), כי פחדה מהתמוטטות אפשרית של המבנה. כיום היא התגברה על הפחד, היא משתמשת במעליות ואף גרה בקומה ה- 14 בבניין גבוה.

הזוית האישית

שירה: אני מאוד נהנתי מהעבודה המשותפת. הסיפור היה מאוד מעניין ושמחתי לשמוע ולתעד אותו, וגם לבלות עוד זמן עם סבתא שלי.