מאגר סיפורי מורשת

שמי עילי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי, יגאל גיל, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבי נולד ב-כ"ח באדר ב' תש"י, 17 במרץ 1950 בעיר נתניה בישראל. לאמו קוראים שושנה ולאביו קראו דוד ז"ל. הוריו גרו בכפר בדרום תימן, הסבים שלו היו בשנות השלושים לחייהם עם ילדים קטנים, אביו היה בן 10 ואמו הייתה בת 5. הם שמעו שיהודים עולים לארץ ישראל, והם החליטו לעלות לארץ ישראל גם. הוריהם לא רצו לעלות לארץ ישראל מכיוון שבארץ עדיין לא הוקמה מדינה והיה שלטון של הבריטים (שנת 1935). הם החליטו לברוח, כי אסור היה להם לעלות לארץ ישראל. הם סיפרו זאת להוריהם. אמו של אביו אמרה לאבא שלה שהיא רוצה לעלות עם הילדים שלה לארץ ישראל, אבא שלה אמר לה שארץ ישראל היא ארץ הדמים, (באותה תקופה היו שם פיגועים על ידי הערבים), אבל היא התעקשה לעלות לארץ.

במוצאי שבת אחד הם לקחו את מעט הציוד שהיה להם והתחילו ללכת לכיוון העיר "עדן". בדרך תפסו אותם ערבים והכניסו את הגברים לבית סוהר ואת הנשים והילדים שיחררו בחזרה לכפר שלהם. כשהגיע יום שבת, הגברים אמרו לשייח' הערבי שהנהיג את האזור הזה שהם יהודים והם לא יכולים להישאר פה בשבת, השייח' ביקש שהם יביאו לו ערבים שישלמו כסף כדי להבטיח שהם לא יברחו. וכך עשו, ביקשו מהיהודים בכפר כסף כדי שהם ישתחררו, נתנו להם כסף והם השתחררו לשבת.

אחרי מספר שבועות הם החליטו שוב לברוח, הפעם זה היה סודי, כלומר, הם לא סיפרו את זה לאף אחד. במוצאי שבת אחד הם לקחו את הציוד שהיה להם והלכו ברגל. הם היו הולכים בלילה וביום היו מסתתרים. הם הלכו והלכו עד ששוב הגיעו לעדן, עדן כבר לא הייתה בשליטת הערבים אלא בשליטה של הבריטים. הם הגיעו לקהילה היהודית בעדן, ששם טיפלו בהם. הם המתינו עד שיקבלו את האישור מהבריטים לעלות לארץ ישראל. אחרי מספר ימים הם קיבלו את האישור, הם עלו על אונייה ובאונייה הם שטו מתעלת סואץ עד שהגיעו ליפו. מיפו הם הלכו לראשון לציון משום שהיו להם שם קרובי משפחה והם עזרו להם לגור בימים הראשונים שלהם. לאחר שחיו שם כמה שנים הם שלחו ליהודים בתימן את הכסף שהם הביאו להם כדי להשתחרר בשבת דרך אונייה.

סבי למד בבית ספר ממלכתי דתי ולמד את אותיות א' ב' בגיל 5, הוא היה הילד החרוץ מבין הבנים (הם למדו בנים ובנות בנפרד). בית הספר שהוא למד בו – בכל כיתה היו שתי כיתות, כלומר בכיתה אחת היו א'1 ו- א'2. בכיתות יותר מאוחרות חילקו אותם לכיתה עם תלמידים יותר חרוצים ופחות חרוצים. סבי סיפר לי שכשהיו אירועים שהיו צריכים לקרוא בתורה, תמיד בחרו אותו מכיוון שהוא ידע לקרוא היטב.

בצבא סבי שירת בגולני בגדוד 51, הוא סיים את הצבא בדרגת סמל מחלקה. הם היו משרתים במוצבים בצפון, למשל, באזור סוריה וגם בסיני. סבי היה סמל מחלקה, הוא היה לוחם וטיפל בעניינים של המחלקה, כגון אוכל, בגדים ועוד… סבי היה האדם הדתי היחיד במחלקה שלו, אז הוא בנוסף הכשיר את הכלים שלהם כדי שיאכלו אוכל כשר. סבי בנוסף השתתף במלחמת יום כיפור אך הוא היה במילואים. הוא סיפר לי כי בזמן המלחמה אלו היו המילואים הראשונים שלו והוא רצה להיות עם הגדוד שלו, אבל המ"פ שלו אמר לו שהם זקוקים לו איפה שהוא.

סבי למד באוניברסיטה העברית כלכלה וסטטיסטיקה וסיים מצטיין. בתואר השני הוא החליט ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב מכיוון שהוא שמע שאוניברסיטת תל אביב יותר טובה מהאוניברסיטה העברית בנושאים של מנהל עסקים. כשהוא היה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים הוא גר בירושלים, והתחיל לעבוד כסטודנט בחברה למחקר כלכלי חברתי, אך כשעבר לאוניברסיטת תל אביב הוא עזב וחזר לגור בנתניה. לאחר מכן, הוא מצא עבודה במכון לפריון העבודה וייצור, שם הוא עבד במחלקה הכלכלית. אחר כך, כשסיים את התואר השני, הוא החליט שהוא רוצה לחזור לירושלים, משום שכבר כשהיה בכיתה ב' הוא התאהב בירושלים כשאביו לקח אותו לשם, ותמיד רצה לגור בה. בירושלים, הוא מצא עבודה במשרד האוצר. הוא מצא עבודה כמנהל כספים בחברת בנייה. לאחר מכן הוא עבר לחברת בנייה גדולה ועבד בה במשך ארבע שנים כמנהל כספים שוב. הוא עבר לחברה שהיא אחות של החברה הקודמת שהוא עבד בו. לאחר מכן, בשנת 2012, הוא יצא לפנסיה מוקדמת בגיל 62.

במשפחה שלנו יש חפץ שעובר מדור לדור. החפץ הוא ספר תורה עתיק שסביו של סבי הביא מהעלייה שלו לישראל וכך עבר מדור לדור. קראו בספר זה בבית הכנסת עד שהספר היה ישן מדי והאותיות התקלפו, והפסיקו לקרוא בו.

המסר שסבי מוסר לדור הצעיר הוא שזה לא מובן מאליו שיש לנו מדינה. הוא סיפר לי שקרה לנו נס שכל היהודים החליטו לעלות באותו הזמן וזה נס שאנו לא כל כך מודעים אליו כי נולדנו כבר שיש לנו מדינה. ולכן, אנחנו צריכים לשמור על המדינה ולדאוג לה.

הזוית האישית

עלי הנכד המתעד: נהניתי מהתכנית הזאת. היה לי כיף מאוד לראיין את סבי, ואני מרגיש שאנחנו באמת התחברנו. בנוסף, נהניתי מהפעילויות שהיו מבית הספר ומההרצאה שהייתה לנו. הייתי רוצה לאחל לסבי שיחיה עד 120 שנה שישאר תמיד בריא ושתמיד ישמח.