מאגר סיפורי מורשת

נולדתי למשפחת סוחרים אמידה בעירברנוביץ' בפולין.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה האזור בו שכנה העיר ברנוביץ' סופח לרוסיה.

עם כניסת הרוסים לאזור, הם הלאימו את רכושנו, אסרו את כולם: גברים נשים וילדים במטרה להגלותנו לסיביר.

התוכנית הייתה לשלוח את הנשים והילדים, ובהמשך לצרף את הגברים למשפחות.

הנשים והילדים הועמסו על קרונות של רכבת משא והחלו בנסיעה הארוכה לסיביר.

בטרם הגיענו לסיביר פרצה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים כבשו את האזור בטרם נשלחו הגברים בעקבות המשפחות, והגברים נשלחו למחנות עבודה וריכוז על-פי התוכנית הנאצית להשמדת היהודים.

אמי, אחותי אנוכי ואחי העברנו בסיביר את שנות המלחמה הקשות, בתנאים קשים של קור קיצוני, מחסור ורעב, במקום שכוח אל מבלי לדעת מה אירע לבני משפחתנו הענפה שנשארה מאחור (סבים, סבתות, דודים, דורות וילדיהם).

בתום המלחמה, שארכה כ- 6 שנים, ניתנה לנו האפשרות לחזור לפולין. שוב עשינו את דרכנו מסיביר הרחוקה, ברכבת לכיוון פולין.

כשחזרנו קיווינו שנמצא את יקירינו (אבא ובני המשפחה המורחבת), אך לצערנו, לא נשאר זכר לאף אחד מהם.

השמועה הייתה שכולם נספו בגטו.

המקום בו שכן בית המשפחה הפך לפארק, והפולנים המקומיים היו עוינים.

אמי החליטה לא להישאר שם.

לאט לאט התחילה התארגנות של יהודים ששרדו את המלחמה על מנת להחליט על המשך דרכם.

נדדנו באירופה של אחרי המלחמה,שהייתהמצולקת ותחת תנאי מחסור קשים.

שליחים מארץ ישראל כמו גם מתנדבים מהג'וינט מארה"ב, הכינו מחנות עבור הפליטים היהודים, בהם נערכה פעילות לילדים, ניתן מזון וטיפול רפואי, רוכז מידע על ניצולים ונספים, והתארגנו קבוצות להגירה.

בנדודינו פגשנו שליחים מהארץ, שסיפרו לנו על ארץ ישראל. כילדים נראתה לנו ארץ ישראל כמו ארץ אגדות. שמש, חום, חקלאות, יהודים עצמאים וגאים. למרות שהיו אפשרויות להגר לארצות הברית ביקשנו מאמנו לעלות לארץ והיא כמובן הסכימה.

בשנים שלאחר מלחמת העולם מדינת ישראל עדיין לא הוקמה, והייתה תחת שלטון בריטי שסרב להתיר את עליית ניצולי השואה.

בינתיים הוקמו על אדמת גרמניה מחנות פליטים, בהם פעלו שליחי עליה של הסוכנות היהודית, לימדו את הילדים עברית כדי להכינם לעלייה לארץ.

אחרי הכרזת המדינה במאי 1948 התחלנו להתכונן לנסיעה.

בהגיע תורנו, עלינו על האניה "נגבה".

האניה נגבה 

כמובן שעקב המספר הגדול של העולים ומספרן הקטן של האניות, העלו על האניות מספר רב של נוסעים, הרבה מעבר לקיבול הבטוחה והנכונה. נדחסנו כמו סרדינים בקופסת שימורים.

היו אלה ימי חורף, הים סער, והאניה עלתה וירדה. כולנו חלינו במחלת ים, סבלנו מבחילות והקאות, אבל המטרה הייתה לנגד עינינו וכולנו חיכינו להגיע לארץ ישראל.

כשראינו את אורות חיפה מרחוק, היינו מאושרים שסוף סוף נגמר מסע הנדודים.

ההתאקלמות בארץ הייתה קשה, העבירו אותנו לבית עולים ברעננה, שם העמידו לרשותנו אוהל – באחד החורפים הגשומים ביותר. היה קר וגשום, שום דבר לא נשאר יבש באוהל. המיטות צפו בתוך מים, אבל היינו מאושרים.

מיד עם הגיענו אימא מצאה עבודה, ועבדה בכל עבודה מזדמנת כדי לפרנס את המשפחה. גם אני ואחותי הגדולה עשינו כל שיכולנו כדי לעזור לפרנסת המשפחה. עבדנו בפרדסים בקטיף. אחי הצעיר היה קטן מדי בשביל לעבוד.

אמא ואנחנו חסכנו מעבודתנו הקשה גרוש לגרוש על מנת להגיע לקורת גג.

כיוון שאימא לא ראתה את עתידנו ללא לימודים, הצטרפנו לעליית הנוער כדי ללמוד ולהתאקלם יותר מהר.

אני הצטרפתי לקיבוץ חניתה. ואחי שהיה שנתיים צעיר ממני הצטרף לכפר הנוער עין כרם בהנהלתה של

רחל ינאית בן צבי (אשת נשיא המדינה).

 הדרך לחניתה

החיים בחניתה היו נעימים. חצי יום עבדנו בכל ענפי המשק וחצי יום למדנו. המדריכים דאגו לכל צרכינו ועזרו

לנו בכל מה שהיינו צריכים. כמו כן טיילנו ברחבי הארץ וכך למדנו להכיר את הארץ מקרוב.

בתום תקופת ההכשרה חזרתי למשפחתי ברעננה. המשכתי ללמוד בשיעורי ערב וביום עבדתי כחניכה במשרד הביטחון עד לגיוסי לצה"ל.

שירתתי כפקידת כוח-אדם בחיל האוויר. הגעתי לדרגת סמלת. ביום העצמאות של שנת 1954 נבחרתי "חיילת מצטיינת של חיל אויר", והשתתפתי בטקס חגיגי במשכן נשיא המדינה."