מאגר סיפורי מורשת

ורק הילדות לא מזדקנת (אברהם סוצקובר מתוך: "שיר מן היומן").

שמי דיאנה שיין-גרונדלינגר, נולדתי במחנה ויטל שבצרפת בחודש יוני 1944, כמה חודשים לפני סוף אותה מלחמה. אבל הסיפור שלי מתחיל עוד לפני שנולדתי.

אמי אלאונורה שיין לבית בולבה נולדה בקראקוב, פולין, בשנת 1914, בפתח מלחמת העולם הראשונה למשפחה משכילה וציונית. אבי, סלומון-שלמה שיין נולד בעיר בנדז'ין, פולין, למשפחת תעשיינים אמידה שיזמה והקימה בתי ספר יהודיים ובית יתומים יהודי. סבתי צירלה שיין הייתה חברת מועצת העיר ופעילה חברתית רבת מעשים ונדיבת לב. המשפחה הייתה מאד ציונית ותרמה לאוניברסיטה העברית בירושלים, לקרן היסוד, לקרן קיימת ועוד. חיים נחמן ביאליק, פרופ' הוגו ברמן ודמויות ציוניות נוספות היו מבאי ביתם.

כשפרצה המלחמה בני המשפחה הופרדו ואמי לא זכתה לראות עוד את הוריה שנספו עם חיסול גטו קראקוב. משפחת אבי הצליחה להשיג דרכונים מזויפים של קוסטה ריקה ובזכותם הצליחו לשרוד מחנות ומעצרים שונים של הגסטפו. במהלך המלחמה אמי הייתה כבר במחנה העצורים ויטל שבצרפת ואבי היה במחנה טיטמונינג בגרמניה. הם התכתבו וחלק מהמכתבים שרדו. לאחר זמן מה גם אבי נשלח למחנה המעצר ויטל, שם הורי נפגשו שוב. זו הייתה תחנתם האחרונה.

מכתבים

מכתב מאימא לאבא: "אני כותבת לך ממחנה ויטל ומתגעגעת אליך מאוד. מקווה שהחודשים יעברו מהר ונוכל להיפגש ולהיות יחד בימים הקשים האלו של המלחמה. אני גרה במלון, אחד מתוך 11 שהוחרמו על ידי הגרמנים שכבשו את האזור כדי לשכן כאן אנשים מארצות אחרות, לא כולם יהודים. שנת 1943, ואני כל כך מקווה שניפגש בקרוב. אלה."

מכתב מאבא לאימא: "אהובתי המקסימה, אני רחוק ממך, כותב לך מטיטמונינג שבבוואריה, גרמניה. רחוק אבל קרוב אליך, אבל מתגעגע מאוד. אני מקווה שבזכות הדרכונים המזויפים של קוסטה ריקה שקיבלנו מקונסול קוסטה ריקה בפורטוגל – בעלה של חברתך הטובה ינינה באסטוס – נוכל אבא ואני להגיע גם כן למחנה ויטל ולהיות אתך. כמעט שנה עברה ואת חסרה לי כל כך. שמרי על עצמך, לַמוטֵק."

בספטמבר 1943 העבירו את הגברים שהיו במחנה בגרמניה למחנה ויטל שהיה מוקף בגדר תיל ומגדלי שמירה. סבי איזאק, אבי סלומון ואמי אלאונורה נפגשו סוף סוף וזמן קצר לאחר מכן הייתי בבטן אמי וחיכיתי לצאת לאוויר העולם. כולם מקווים שלא ייתפסו בזכות הדרכונים שקיבלו.

אבל שלושה ימים לפני שנולדתי, נכנסו למלון הגרמנים מלווים בשוטרים צרפתיים ולקחו את אבי, שהיה רק בן 36, ואת סבי, רק בן 60, בטענה שהדרכונים מזויפים והובילו אותם ברכבת למחנה דראנסי בצרפת. אמי, שהייתה אישה יפה מאד, ניצלה משום שכרעה ללדת והגרמנים ריחמו עליה.

במחנה בדראנסי מישהו סיפר לאבי שנולדה לו תינוקת ועל קרע של גלויה בלויה הוא כתב: "מקסימה שלי, אני מאושר להיות האבא של בתנו היקרה. את חייבת להמשיך לחיות. המון נשיקות, למוטק ואבא". זו הייתה הפעם האחרונה שאימא שמעה מאבא. הוא וסבא איזאק נשלחו לאושוויץ.

הגענו ארצה אמי ואני בתאריך 15.7.1945 באונייה "מטרואה" במבצע "צבר", זו הייתה האונייה הלגלית הראשונה שהגיעה לפלשתינה אחרי המלחמה. עליה היו גם ילדים ניצולי מחנה בוכנוואלד וביניהם, מי שלימים יהיה הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו ואחיו הבכור שהיה לדיפלומט, נפתלי לאו-לביא.

לאחר השחרור ממחנה עתלית התחלנו בבניית חיים חדשים בתל אביב.

* המכתבים מבוססים על מכתבים אמתיים.

הזוית האישית

סבתא דיאנה: יחד עם נכדתי נטע עברתי חוויה מאד מיוחדת, מרגשת וגם נעימה. נראה לי שחשוב להעביר מדור לדור את הסיפור המשפחתי שלי. להראות שגם לאחר שעוברים טלטלות חיים איומות וקשות, אסור לאבד תקווה. אמי האמיצה שגידלה אותי כמעט לבדה הינה דוגמא לַנחישות ולאהבה, שאני מקווה שינחו גם את ילדיי ונכדיי בהמשך חייהם.

הנכדה נטע: כל שבוע חיכיתי ליום שני כדי ללמוד על המשפחה, על ההיסטוריה ומי היה שם בתקופות קשות. ללמוד איך החיים נראו פעם ולשנות את העתיד עם הידע הזה. בשל הקורונה נאלצנו להפסיק אבל זה לא עצר אותי מלהסתקרן בעבר משפחתי. התכנית עזרה לי להבין איזו בת מזל אני שאני כאן. לדעתי הסיפור היה מאד מרתק ונהניתי מכל רגע.