מאגר סיפורי מורשת

שמי ורד אהרון, אני סבתא של יונתן אמויאל. נולדתי בישראל בשנת 1958, בדיוק בעשור הראשון למדינת ישראל. ההורים שלי, מרי וז'ק תורן, נולדו שניהם בבולגריה ועלו לארץ כתלמידי תיכון (עם עליית הנוער) ישר לקיבוץ מרחביה. למרות ששניהם מאותה ארץ מוצא, הם הכירו בארץ. הם התחתנו בתוך מלחמת השחרור, תוך כדי הלחימה בה לקחו שניהם חלק פעיל וקרבי. ההיסטוריה מספרת שמלך בולגריה ידע להציל את היהודים מהנאצים, ולכן הוריי, שעברו את המלחמה שם, לא ממש הרגישו את השואה.

הייתה לי ילדות מדהימה מכל הבחינות. כשנולדתי גרנו ביפו, בשיכון של קציני צבא הקבע ובגיל שנתיים כבר עברנו לרמת אביב. את כל הילדות והנערות עברתי בין בית הספר לצופים, מוקפת בהמון חברים שחלקם הגדול נשארו חבריי הטובים ביותר עד היום. למדתי בבית הספר היסודי ברמת אביב ובתיכון אליאנס במגמה ביולוגית. למה ביולוגית? כי לשם הלכו מרבית חברותיי ולא רצינו להיפרד. החוויות שלי מתקופת הבגרות קשורות בהרבה טיולים, בעיקר של הצופים, הדרכה והובלה, אשר העניקו לי את התשתית לבנות את המנהיגות שבתוכי.

שירות צבאי

את השירות הצבאי שלי העברתי בחיל המודיעין. במסגרת תפקידי הייתי החיילת הראשונה שרגלה דרכה על אדמת לבנון, כאשר התלוויתי לאהוד ברק (אהוד ברוק בזמנו) בביקורו בלבנון אחרי המלחמה.

אחרי 30 שנה בעולם ההי-טק, בהקמה של חברות, הנפקה של חברה בבורסה בארה"ב והובלה של חברות ישראליות להצלחות, כיום אני מנהלת את ארגון ה- YPO, ארגון של מנכ"לים וראשי חברות בינלאומי, שמחבר את החברות הגדולות בעולם לאיגוד עסקי אחד.

את בעלי הראשון, נעם (סבא של יונתן), הכרתי מיד אחרי הצבא, ויחד בנינו קריירה משותפת ומלאת הצלחות בארץ ובארה"ב. ההצלחה הגדולה ביותר שלנו היא שתי בנותנו שבנו משפחות לתפארת!

אני אוהבת מאוד לכתוב. מדי פעם אני כותבת רק כתחביב, אולי יום אחד יהיה לי זמן לכתוב ספר. בתקופת הקורונה היה לנו קצת עצוב, כי יונתן, גיא וההורים שלהם התגוררו בארה"ב ולא ראינו אותם שנה שלמה. זה היה קשה, אבל ברגע שיכלנו לטוס, מצאנו את עצמנו שוב ביחד, בקליפורניה.

חפץ שעובר מדור לדור

את מה שעובר אצלנו מדור לדור לא ניתן להגדיר כחפץ. אנחנו משפחה מלוכדת מאוד, ארבעה דורות של קשר משפחתי שאותו אנו נוצרים ועליו אנו שומרים ומעבירים מדור לדור.

סיפור אישי

בחרתי לספר היום סיפור קצת יוצא דופן על ילדותי. כשנולדתי, אבא שלי החליט שהוא כותב עבורי יומן בגוף ראשון, שיתאר את תקופת ילדותי ונערותי. הוא הקפיד לכתוב בו כמעט כל יום מהיום שנולדתי עד יום ההולדת ה- 18 שלי, ותיאר בפרטים את כל החוויות שעברתי, החל מהיותי תינוקת בת יום, דרך אבני דרך בילדותי, האהבות, האכזבות, המשפחה, וכו'. היומן כתוב בגוף ראשון ובדיוק בשפה ובסגנון שהייתי אני כותבת, ואולי זו הסיבה שבהמשך חיי הקפדתי להמשיך ולכתוב בכל פעם שעברתי חוויה משמעותית בחיים.

ביום ההולדת ה- 18 שלי, בשבת בבוקר, כשכל המשפחה ישובה סביבי, קיבלתי מהוריי את מתנת חיי: 400 עמודים של יומן חיי, שאבא שלי הקפיד לכתוב בו ה כ ל !!! מיותר לציין שהקריאה בו הזילה הרבה דמעות, עוררה בי זיכרונות שחלקם כבר נשכחו, והזכירה לי את הקרבה הגדולה שהייתה ביני לבין הוריי, שכן כל זה התאפשר בשל העובדה שתמיד סיפרתי להם הכל. איזו הפתעה ואיזו מזכרת לחיים!

מימין: היומן, משמאל: בעת שירותי הצבאי

הזוית האישית

סבתא ורד: המסר החשוב ביותר שיש לנו לדור הצעיר מדבר על חשיבות המשפחה. ולא רק משפחה במובן ה"מילוני" של המילה, אלא משפחה במובן הקירבה. משפחה זה בית. בית אוהב, בית חם, בית מחבק ובית שתמיד ניתן לחזור אליו – בטוב וברע. משפחה זה קשר. קשר עמוק, קשר מהלב, קשר שלא ניתן להתרה ושמחבר אותנו בכל מקום ובכל מצב. משפחה זה כבוד. כבוד הדדי, כבוד למבוגר ולילד, כבוד לשאיפות ולרצונות, כבוד להגשמה וכבוד גם להצלחות וגם לכישלונות. משפחה זו אהבה. אהבה ללא תנאים, אהבה אמיתית, אהבה של נתינה, אהבה של קבלה, אהבה של יחד ולחוד, אהבה מקרוב ומרחוק, אהבה שאין לה סוף. נהניתי מאוד לעשות את הסיפור עם יונתן, זה אפשר לנו זמן איכות רק של שנינו, ויונתן (הנכד) אומר שהוא נהנה מאוד מהמפגשים שלנו ושהיה כיף לראות את בל התמונות שלי מתקופת הילדות…