מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא גאולה אפרתי, נולדתי במרוקו. הוריי בחרו לי את שמי בגלל שנולדתי עם הקמת המדינה שהם ראו בה גאולה. להוריי קראו שמחה ומכלוף אלבז, הם גרו במרוקו מאז גירוש ספרד.

העלייה לארץ תחת מעטה סודיות 

הייתי בת 12 כשעלינו לארץ לאחר מספר ניסיונות שכשלו בגלל קשיי בטיחות לצאת ממרוקו. היה לנו קושי עיקרי – היה צריך לעשות את העלייה בסודיות. אחרי שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, היא אסרה על אזרחיה היהודים לעלות לארץ ישראל והעלייה הייתה חייבת להתבצע בדרכים חשאיות. משפחה שהחליטה לעלות לארץ לא גילתה את דבר נסיעתה, רק כאשר השכנים גילו שהמשפחה נעלמה הבינו שהיא בדרכה לארץ ישראל. העולים היו אורזים באמצע הלילה מעט חפצים ויוצאים בשקט לעבר ספינה המפליגה לאירופה ומשם לארץ ישראל. עוד קושי שהיה משמעותי הוא לעזוב את המשפחה ובפרט דודים שגרו ממש סמוך אלינו, חיינו תמיד בצוותא בשמחה יחד. לי היה קשה כפליים להיפרד מבת דודתי שהייתה בגילי, כי בילינו כל הזמן יחד.

הנסיעה לארץ ישראל לא הייתה קלה בימים ההם. בשנת 1963 הפלגנו באונייה למרסי שבצרפת, וכל ההפלגה הייתה תחת סכנה גדולה. בנס הגענו לצרפת, הספינה שנסענו בה הייתה ישנה ולא עמדה בתנאים של סופות וסערות בים. דרך אגב, שלוש שנים לפני כן, הפליגה ספינה בשם "אגוז" ולא עמדה בסערת הים וטבעה. לצערנו הרב נספו 42 אנשים. לא היה אז מספיק כסף לסוכנות היהודית כדי להשקיע בספינות. בשנים היותר מאוחרות הם השקיעו בספינות ואף עברו לטיסות.

בצרפת שהינו כשבוע עם כל העולים והייתה רגיעה קלה. משם הפלגנו שוב באונייה "תיאודור הרצל" שהייתה הרבה יותר חדשה, וברוך השם הגענו בבטחה לנמל חיפה, בבריאות ואושר אין קץ. אחותי הבכורה נסעה עם משפחתה כשנולדתי, אחי יוסף ז"ל היה אז בן 14 ובלי רשות מההורים הצטרף אליה דרך עליית הנוער. על עלייתו נודע להוריי רק אחרי שעבר את הגבול. למעשה, אחיי לא הכירו אותי ואני לא הכרתי אותם, עד היום שעלינו לארץ. אחי הגדול יוסף ז"ל חיכה לנו בארץ וההתרגשות הייתה אדירה. הוא לחץ על אנשי הסוכנות שנקבל מגורים רק בקריית -אתא, כך שנוכל לגור לידו. קיבלנו מעברה עם שירותים ומקלחת בחוץ. תנאים לא קלים אבל השתדלנו לקבל הכל בשמחה, העיקר שאנחנו בארץ ישראל.

החיים בארץ

אמי ז"ל הייתה מרתיחה מים ורק בעזרת גיגית התקלחנו. אכלנו אוכל פשוט, היה פרימוס ובשבת אחי יוסף היה מזמין אותנו. לא הלכנו לשום מסגרת לימודים כי ידענו שאנחנו עוד מעט עוברים. וכך היה. אחרי כחודש בערך, אבי ז"ל ואחי יוסף ארגנו בית מסודר חדש בבניין רב קומות, ובאותה תקופה התחלתי את בית הספר היסודי. אחרי כחודשיים נסענו לדירת קבע בבניין ושם הוריי ז"ל גרו עד שנפטרו. הלכתי לבית ספר יסודי (כיתה ז' בזמנו היה ביסודי) ושם קיבלתי יחס מנוכר מהתלמידים ומהמורים. לא הייתה אז מודעות לשיתוף.. הקשיים בבית הספר היו כפולים: מצד אחד התמודדות עם השפה (למרות שידעתי עברית יפה בזכות הלימודים הבסיסיים במרוקו). ומצד שני הפן החברתי שהיה בכי רע לתלמידים. למורים לא הייתה הכלה ומודעות לעולים. בית הספר לא היה מותאים להתמודד עם הצד הפסיכולוגי של מעברים בין בתי ספר ובטח שלא מארץ אחת לארץ אחרת. המדינה היתה בהתהוותה, אבל שפר מזלי והתחברתי עם עולה חדשה נוספת. וכך צלחנו יחד את הקשיים. טובים השניים מהאחד.

היו לי ימים קשים מאוד ובלילות תמיד חלמתי שאני חוזרת למרוקו ונפגשת עם המשפחה. התגעגעתי למרוקו בגלל הניכור החברתי בבית הספר אבל ב"ה חלף יחסית מהר ככל שהתאקלמתי. ב"ה סיימתי את בית הספר היסודי והלכתי לתיכון דתי בקריית-אתא, שם למדתי קשה, אבל הרצון והמשמעת עזרו לי לצלוח את הקשיים. וב"ה סיימתי גם את התיכון. קיבלתי בגרות טובה בלי שום הנחות של עולה חדשה. משם נכנסתי לאוניברסיטה ועשיתי תואר בהוראה. אני מודה לקב"ה שהיה בעזרי וליווה אותי בתהליך זה. למדתי באוניברסיטת חיפה כשנה. מאוחר יותר עשיתי תעודת הוראה וקיבלתי עבודה בבית ספר בקריית אתא.

סבא מאיר גר בשכונה שלי וההורים שלנו הכירו היטב. סבא היה גדול ממני בארבע שנים. הוא נהיה מורה בבית ספר יסודי מיד לאחר שעלה לארץ אחרי השלמות לתעודת הוראה.

כשהייתי בכיתה י"א התחילה היכרות ביננו, על אש קטנה. הייתי בת בית אצלם והם מאוד אהבו והעריכו אותי. ההורים של סבא תמיד עודדו אותו שיחזק את הקשר איתי. אני לא הייתי עדיין מוכנה לקשר רציני. כשסיימתי את התיכון והייתי בלימודים באוניברסיטה, התחלנו לצאת ברציפות וכך התפתחה ביננו האהבה. הייתה זו תקופה נעימה וכיפית ולאחר מספר חודשים התארסנו. אחרי כחודשיים עמדו תחת החופה. סבא עשה לי הפתעה נעימה והזמין טיסה לאילת לירח דבש, עד אז לא עליתי אף פעם על מטוס. במהלך השנים היינו בקשר טוב עם ההורים והאחים משני הצדדים. סבא היה הבכור מבן שמונת ילדי המשפחה ואני היית הקטנה מבין תשעה ילדים. אחרי שש שנים נסענו לשליחות בארה"ב עם בן ובת. דבורית הייתה בת 4 ומיכאל היה בן שנתיים.

בארה"ב נולדה לנו עוד בת חמודה, בת-חן, שהיא אימא של רוני. לאחר כמה שנים חזרנו לארץ וב"ה הסתדרנו בעבודה והצלחנו. היום יש לנו שמונה נכדים, כן ירבו. הודו לה' כי טוב.

הזוית האישית

רוני: היה לי מאוד כיף, למדתי הרבה על סבתא שלי ולמדתי יותר על החיים שלה ועל העבר שלה.

סבתא: זו הייתה חוויה להעלות בכתב את זיכרונות ילדותי. היה לי כיף מאוד לחלוק את סיפורי עם אחרים.