מאגר סיפורי מורשת

שמי קלודין זנו. נולדתי בשנת 1948 במרוקו בעיר קסרסוק לבית משפחת חיון. עלינו לארץ בשנת 1971. אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי שחר. אני כל שבוע מבלה שעתיים נטו עם הנכדה שלי, למרות שכל שבוע אני אצלם, אף פעם לא דברנו על העלייה ולא על העבר. והפעם הייתה הזדמנות לספר לשחר נכדתי את סיפורם של סבא רבא וסבתא רבתא שלה.

סבא רבא ישראל וסבתא רבתא חנה 

סיפורה של סבא וסבתא רבתא, ישראל וחנה, שהתארגנו לעלות בארץ במסע רגלי ממרוקו ב- 1939.  הם שכרו חבר מוסלמי שילווה אותם עד לגבולות אלג'יר ומשם לגבול מצרים שם היו אמורים להיפגש עם נציגי העלייה לארץ. אבל לרוע המזל החבר המוסלמי התפתה ובגבול אלג'יר מכר אותם לחבורת שודדים שנפגשו איתם כאילו באקראי ושם ניהלו קרב בין השודדים למשפחה שבמהלכו בזזו אותם ופצעו אותם. אבל הם לא נכנעו למוסלמים והביסו אותם וברחו בדרך נס לכפר באלג'יר.

אומנם החלום לעלות לארץ נגוז אבל הם היו בריאים ושלמים וחיו כ- 10 שנים באלג'יר ועם קום המדינה הם עלו בעלייה לגאלית לארץ, השתכנו בירושלים והקימו משפחה ענפה שהתגברה על כל הקשיים שקדמו לעלייה.

לאחר מכן ב-1951 הייתה עלייה מסיבית ממרוקו כל המשפחה של אבי שהם 4 אחים ואחיות, המשפחה של אימי שהם 4 אחיות ו-2 אחים נרשמו לעלות לארץ מתוך ציונות וערגה לארץ הקודש.

אבא שלי התנדב שהפעילות תהיה בתוך הבית שלנו מכוון שהכל היה בחשאיות מוחלטת. אבי היה הצעיר מהאחים והיו לו רק 2 פעוטות אחותי ואני והוא היה גם פחות חסון מאחיו אז כל המשפחות קיבלו אישור עלייה חוץ מאיתנו כי הוא לא התאים לקריטריונים של אז.

כך שנה אחר שנה הוא עזר להעלות אנשים מהעיירה שלו לארץ  ולנו לא היה אישור עלייה מכוון שהסלקציה הייתה מאוד קפדנית: אנשי העלייה העלו רק משפחות עם שני ילדים ממין זכר, לפחות. ועל ראש המשפחה להיות חסון מבחינה פיזית.

עדיין חיכינו בצפייה שיום אחד נוכל להצטרף למשפחות שלנו כי אנחנו נשארנו אחרונים מבין 2 המשפחות שלנו. וזה באמת לא מנע מהם לצפות ולעלות לארץ המובטחת וזה אכן קרה!  בשנת 1971 התרחש הנס ועלינו לארץ. כל סיפור העלייה המורכב שחוותה משפחתנו לווה בתחושת החמצה (של השנים שיכולנו להיות בארץ) אבל לא תחושה הפלייה.

ב-2.12.71 סבא וסבתא של שחר הגיעו לארץ, היות והגענו לארץ נשואים בגיל 23, סבתא לא התגייסה ואת סבא משה שילבו במסלול שונה מהסדירים בני ה-18. הסבתא מבחירה ישבה בבית וגידלה את הילדים תוך כדי העשירה את עצמה בלימודי ערב: למדה חוג של תנ"ך והשכלה כללית באוניברסיטה הפתוחה אך, לא סיימה את התואר כי שוב ילדה עוד ילד וזה היה קשה לשלב את זה עם 4 ילדים קטנים אחד אחרי השני, אבל שהאחרון היה בגיל חמש סבתא למדה מקצוע שאפשר לשלב בתוך הבית עם גידול הילדים: קוסמטיקה רפלקסולוגיה ורייקי עד שנולדו הנכדים.

סבא משה, הוא גויס כשנה אחרי העלייה לגדוד המודדים שכולו מורכב מעולים חדשים בגילו, שהוא כבר אבא לתינוק בן כמה חודשיים, ב-26.2.74 נולדה להם לימור, אימא של שלי, שהוא כבר סיים טירונות ומשרת בסדיר בחצי האי סיני, סבא היה מגיע אחת לשבועיים הביתה לחמשוש. כשסבתא נכנסה לתשיעי הגשנו בקשה לחופשה יותר ארוכה, ועד שדנו בזה אני כבר ילדתי 10 ימים לפני התאריך המשוער וזה תפס את סבא רחוק מאוד ברסודר (באזור סיני) אז לא היו טלפונים בשטח הצבאי והיה קשה להשיג אותו ולהגיד לו שהוא אבא לילד שני,לכן שלחנו לו טלגרמה. פקיד הדואר שהתקשה להבין את סבא רבתא שעדיין לא שלטה בעברית, כתב: "קלודין ילדה." ולא פירט מה נולד.

ככה עברו על סבא יומיים של אי ודאות והתרגשות רבה. סבא הגיע רק ביום שישי ישר למחלקת יולדות, עם זר פרחים כזה מיוחד, חיבק את סבתא ושאל: "מה נולד לנו?" סבתא פרצה בבכי של אושר, סבתא אמרה לו: "מה זאת אומרת, בת יפיפיה בריאה ושלמה!

כללי החופשות דאז לסדירים אם נולדה בת 3 ימי חופשה ואם בן 9 ימי חופשה אבל סבא התעקש ונשאר עוד כמה ימים ואמר להם: "לא מעניין אותי, אני מאריך את החופשה שלי עם משפחתי וילדי בעוד כמה ימים" ורק שנה, אחרי לידתה של לימור השתחרר מסדיר וכמובן שעשה מילואים כחודש בשנה, במשך 15 שנה כמו כל תושב נאמן לארצו. במילואים היה מודד נקודות גבול בין מצרים לישראל.

הבן הגדול אבי, עבד באיטליה, במשרד הביטחון, ושם נולדו התאומים שהם הנכדים הראשונים של סבתא (היום הם חיילים בני 20). היום אבי ומשפחתו גרים בראשון לציון.

הבת השנייה: לימור גרה בארה"ב עם עוז ושחר ילדיה. לימור ומשפחת גרים בגדרה. לסבתא היה קשה המרחק מהילדים ומהנכדים ולכן סגרה את עסק הקוסמטיקה לטובת ביקורים אצל הנכדים שנמצאו בארצות רחוקות. ומאז סבתא עברה להיות סבתא במשרה מלאה – אהובה ומסורה.

הבת השלישית איבון כיום, עורכת דין וגרה בתל אביב. והבן הרביעי: רמי גר בדימונה ויש לו שלושה ילדים ובת הזקונים: שירן למדה חינוך מיוחד והתמחות באוטיסטים. וגרה בתל-אביב.

סבתא ובנותיה ואני כמובן, באמצע

ועכשיו המשפחה צמחה וגדלה וסבתא מבשלת וכולנו מתכנסים בערב שישי ואוכלים ומדברים ומדי פעם מארגנים מפגש עם כל המשפחות הגדולות שהיום יש כ – 130 אנשים במשפחתנו ובכל מפגש לפחות 70 איש.

הזוית האישית

סבתא קלודין: העלתי זכרונות בכתב ונוכחתי לדעת שלא משנה מה הקשיים, עם דבקים למטרה מגיעים לתוצאות טובות ולהצלחות בחיים. הכי כיף בכל התכנית הזו שאני כל שבוע מבלה שעתיים נטו עם הנכדה שלי, למרות שכל שבוע אני אצלם, אף פעם לא דברנו על העלייה ולא על העבר.

שחר הנכדה: למדתי הרבה,על העבר של סבתא שלי, על סבתא שלי, היה לנו זמן איכות לשבת ולדבר וזה מאוד קישר ביננו.