מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי יוכבד טננהויז, במסגרת שיתוף פעולה בין המרכז הקהילתי בביתר עילית, במסגרת "באים לטוב" – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל לבין תכנית הקשר הרב דורי, אני מעלה למאגר המורשת סיפור תיעוד משפחתי.

אבי יוסף ז"ל הוא בנם השני של ההורים חיים נח וחיה לאה הייזלר. הוא נולד בשבת ט"ו באדר ב' תרפ"ז 1927 (פורים המשולש). בעיר טבריה שעל שפת הכנרת.

אביו, חיים נח, היה יליד העירה זוזמיר שהיה בפלך קובנא. הסבא, אביו של אביו, שלום קוט, היה איש אמיד בעל מכולת ובעל בית מסחר לעורות. למרות עסקיו, היה צועד רגלי לקובנא כדי לשמוע שיעורי תורה.

כדי שבנו חיים לא יצטרך לשרת בצבא האדום (שהיווה סכנה גדולה ליהודי), ערק בנו לישראל וכך ניצל מגיא ההריגה, כאשר כל בני משפחתו הוצאו להורג על ידי הגרמנים. כאן בארץ החליף אביו את שם משפחתו "לבן דוד". וכך אבינו בשנותיו הראשונות עד בר המצווה נקרא 'בן דוד'. לאחר שנים חזר לשם משפחתו קוט.

אמו של אבי היא חיה לאה, בתם האמצעית של הסבא והסבתא מרדכי נח ופייגא מלכה הייזלר. ר' מרדכי הייזלר התפרנס ממכירת יין ולאחר מכן ניהול מלון שהיה ברשותם ונקרא מלון הייזלר שעיקר ניהולו היה בידי הסבתא. כשהעתיקו את דירתם מהמלון הראשון שהיה על שפת הכנרת למלון הגליל, מול תחנת דלק והכנסייה הנוצרית, התנפלו עליהם שכניהם הגויים וזרקו אבנים לעברם. הסבתא הבחינה שגם הכומר משתתף בזריקת האבנים והיא קיללה אותו. כעבור שבוע מת הכומר במיתה פתאומית.

אבי יוסף ז"ל (שהוא נכדה של פייגא מלכה), כאשר החליט לעזוב את טבריה, עלתה מחשבה בראשו לעבור אל תל אביב, היות ושם היה לו קרוב משפחה שהיה לו בית דפוס ואבי חיפש עבודה בתחום זה, אך סבתו הצדיקה הזהירה אותו שלא יסע לתל אביב אלא רק לירושלים ואז ייטב לו. וכ "יוסף נאמן בכל ביתו", שמע בקולה ותלה בברכתה את ההצלחה והנחת שיש לו מצאצאיו.

ילדותו

בצעירותו  למד אבינו בתלמוד תורה בטבריה ולאחר מכן המשיך בישיבה קטנה עד גיל 16. בגיל זה רכש לעצמו את מקצוע הדפוס, שהיה המבוקש מאוד בירושלים באותה עת. זה היה מקצוע מכובד וברמה טכנולוגית גבוהה.

בירושלים התגורר בבית קרובים כל זמן לימודו. המקצוע היה עבודה על המכונה לינייטיפ: זו מכונת הקלדה על פני מתכת עופרת שהפכו לחותמות. הוא עבד בבית הדפוס "התחיה" ובדפוס "יהודה" וכן במכון ירושלים, שם הדפיסו בעיקר ספרי קודש. וגם כאן ניכרת הייתה התכונה הנפלאה – "ויוסף נאמן בכל ביתו", כשנבחר לראש ועד העובדים וייצג אותם נאמנה. היו ימים שעבד בלילות כדי להוציא עיתונים שהודפסו בלילות, הייתה זו עבודה קשה אבל מכניסה.

לאחר שנים נשבו רוחות מלחמה, הבריטים עזבו את הארץ ואבי התגייס לצבא, אל ארגון "ההגנה". באותה עת בא בקשרי שידוכין עם אמי ע"ה, אהובה ליבא, בת משפחה מיוחסת שורשית – שיינברגר לבית זוננפלד ושלזינגר, משפחות רבניות חשובות. בעת שירותו אבי השתייך לחיל הנדסה. החתונה הייתה בהפוגה בין הקרבות. הוריו שהיו בטבריה לא יכלו להשתתף בחתונה.

משפחת אמי הייתה משפחה חסידית והיא קיבלה את אבי בזרועות פתוחות על אף שהיה מסגנון אחר. גם כאן בלטה התכונה "ויוסף נאמן בכל ביתו": הוא קיבל את המנהגים וסגנון החיים שהונהגו בבית אמי.

בצבא

אספר סיפורים קצרים המאפיינים את התכונה הבולטת "ויוסף נאמן בכל ביתו", שליוותה את אבי לאורך חייו:

סיפור ראשון – שדה המוקשים

אבי השתתף בקרבות שונים באזור דרום ירושלים, תלפיות וארמון הנציב. באחד הקרבות הגיע אל מושב שורש שליד ירושלים. אחד החיילים נכנס לקטוף עגבניות, עלה על שדה מוקשים ונפצע. כעת הייתה בעיה להוציאו משם. אבי, ללא שום היסוס, נכנס מיד לשדה המוקשים והעלה אותו על כתפיו בסכנה חיים והזעיק עזרה. סיפור זה סיפר אחד החברים. כשאחי שאל את אבי: "איך עשית זאת?", ענה אבא: "אני חייל, וכך צריך לעשות. הקשה אחי: "ובכל זאת, זו סכנת חיים", אבי ענה: "בחיל ההנדסה מלמדים שמוקשים בדרך כלל לא שמים על אבנים" וכך הוציא את החייל מהשדה הממוקש. אותו חייל לא רצה להכיר בעובדה שאבי הצילו, אבל אשתו ידעה והוקירה את המעשה תמיד על ידי מגדנות שמדי פעם הביאה לביתנו.

סיפור שני – מעשה בשני כיכרות לחם

בהמשך המלחמה ירושלים נתונה הייתה במצור והרבה משפחות עברו מהעיר העתיקה לשכונת קטמון שהייתה רחוקה מהקרבות. באותה עת אבי כבר היה נשוי ועבר לחיל אפסנאות. כשהיה בקטמון הלך לברר האם ישנם קרובי משפחה שהגיעו לשכונה, ואכן – משפחת דודו הגדול משה מאיר הייזלר – אשר בנו נהרג וכלתו עם ילדיה שנשארה לבדה – עברה לקטמון.  מיד לקח שני כיכרות לחם ומסר למשפחת האלמנה וילדיה, ששלושה ימים לא טעמו פת לחם וכך הציל אותם ממוות בטוח.

אותה גברת הייזלר לא שכחה ותמיד הזכירה והעבירה את החסד לבני משפחתה: "תזכרו שקוט הציל את חיינו". היות ששירת בחיל ההנדסה בירושלים, השתתף אף בבניית הרכבל שעל הר ציון שהעביר מזון לנצורים בעיר העתיקה. המבנה קיים עד היום, כדאי לסייר.

משפחתנו

משפחתנו כוללת שבעה ילדים, אבי היה המפרנס ואמי גידלה את הילדים.

סיפור נוסף שמאפיין את התכונה "ויוסף נאמן בכל ביתו" – הסיפור הובא על ידי בעל המעשה אלעזר רובין, שהגיע מפתח תקוה אל ביתנו כדי לספר לנו אותו: משפחת רובין גרה בשכנות עם משפחתנו בבית ישראל. באחד הימים, כשאבי חזר מעבודת יומו לביתו, ראה בחוץ אישה זועקת לעזרה. מיד ניגש אליה ושאל אותה: "מה קרה?", ענתה האישה: "בני בלע גולה, מה אעשה?". אבי מיד ניגש לילד וחילץ את הגולה, כך הציל את חייו והוא זה שסיפר מכלי ראשון, כמו שאומרים.

העבודה בדפוס

אבי עבד בדפוס כמעט עד שהגיע לגיל 70, אז נסגרו בתי הדפוס הישנים, התחוללה מהפכה טכנולוגית, במסגרתה בתי הדפוס עברו להקלדה במחשבים. כאן היה לו קשה, והוא עזב את העבודה. הוא חיפש עבודה אחרת ומצא עבודה כאפסנאי של צרכנייה גדולה בירושלים. גם שם בלטה תכונתו "נאמן בכל ביתו", הוא עבד בצרכנייה בנאמנות וכשנפטר בתשס"ח, תלה בעל העסק את תמונתו בחדרו כדי שיזכור את נאמנותו.

אמי נפטרה בתשל"ג, צעירה, ואבי נשאר אלמן עם חמישה ילדים לא נשואים ולא התחתן עד שהשיא את כל ילדיו. לאחר מכן נישא לאשת חיל הגב' שפרה רובנשטיין וחי חיים מאושרים ושמחים עם נכדים ונינים משתי המשפחות.

תחביבים

לאבי היו ידי זהב. התחביב המאפיין אותו היה קישוטי סוכה שעשה בעצמו מגזרות נייר על ידי גזירות במספריים בלבד. תחביבים נוספים שפיתח היו גינון: גידול ירקות, עציצים וכדומה, וכן עבודות מעץ בנגרות: הוא בנה עגלת בובה, קורקינט ועוד. כמו כן, חיבב מאוד את הצילום.

ביציאתו לגמלאות הוסיף יותר שיעורי תורה ולימוד, דבר שלא היה אפשרי כל כך בזמן שפרנס לבדו את משפחתו.

אבי נפטר לאחר מחלה קצרה בגיל 81 בשנת תשס"ח בשיבה טובה.

המסר לדור הבא והצעיר

בכל מקום שבו הנך נמצא – היה נאמן. עשה עבודתך בשלמות ובמסירות, כאילו רק אתה שם ואין אחר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.