מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי אסתר קרמר. סיפור זה על סבתה של אמי, אסנת נצבת, מבוסס על רשימות של בן משפחתנו, משה- נחום שטרנברג ז"ל.

"ברציף תחנת הרכבת המרכזית שבעיר וינה גוברת ההמולה. מיד אמורה להגיע הרכבת המחברת את וינה, עיר הבירה של אוסטריה, לבירתה של הונגריה, בודפסט. בתוך ההמון ניתן להבחין בקבוצה קטנה ונרגשת שבמרכזה עומדים עלם ועלמה צעירים ונאים. על פי לבושן המוקפד והאופנתי של הנשים אפשר להבין שבני החבורה הינם בעלי מעמד ואמצעים, ומביני דבר יכולים גם להסיק מהופעתם של הגברים שמדובר ביהודים שומרי תורה ומצוות. העלמה הצעירה, שעל פי חזות פניה איננה מבוגרת משש עשרה שנים, נראית מוצפת ברגשות משתנים: לזה היא מחייכת בחיבה, מעת לעת עוטים פניה עננים של הרהור, עם זו היא צוחקת, ולפתע היא מתחילה להתייפח ולהזיל דמעה. הבחור המרשים שעומד לצדה מאופק יותר, אבל גם הוא אפוף ביחסם החם של הנוכחים. "כל כך צעירה, וכבר היא עוזבת את ביתה ואת מולדתה", לוחשת אשה מבוגרת לרעותה. "אמנם כן, אבל היא עושה רושם של בחורה לעניין שיודעת את מה שלפניה, אף על פי שגדלה בבית שיכל לפנק אותה ולהציע לה כל טוב. בכלל, השידוך הזה נראה ענבי הגפן בענבי הגפן", נענית לה חברתה. לא קשה להבין שהחבורה התוססת מורכבת מבני משפחה שבאו להיפרד מהכלה הצעירה, אסנת ניצבת, שכונתה בפי מכריה בשם נינה, ומחתנה יוסף, שהיו בדרכם להקים את ביתם בארץ מרוחקת.

קטר הרכבת העושה דרכה לבודפשט מתקרב. אישה בגיל העמידה, שנראית כאמה של הנערה, מחבקת אותה חיבוק אמיץ ומבעד לדמעותיה לוחשת לה: "נינוצ'קם, אני סומכת עליך שלא תביישי את הפירמה". הבחורה הצעירה מהנהנת בראשה בנחרצות מתוך הבנה על מה אמה מדברת: משחר ילדותה שוננה באזניה העובדה, שהוצגה תמיד בפניה גם כזכות וגם כחובה, שאמה והיא אחריה, הינן חוליות, בת אחרי בת, בשולשלת המפוארת של צאצאיותיה של שורל, בתו של ר' עקיבא אייגר, ואף אביה מתיחס על החתם סופר וחתנו גדול ישראל.  גם בזכות עצמו זכה בית הוריה לכבוד והערצה בקרב קהילת יהודי וינה: אביה, שעם זאת שהיה מבאי ביתו של הקיסר והיה חביב עליו במיוחד בשל חינו, פקחותו וכישוריו המסחריים, היה גם ידוע  בקרב אחיו כמקפיד בשמירת מצוות קלה כחמורה, יודע ספר, תומך בלומדי תורה ומנצל את מעמדו וכישוריו על מנת לקדם את טובת בני הקהילה היהודית. מזוית עיניה מבחינה אסנת באביה מניח בידי חתנה צרור תפוח של שטרות ובסמכותית מעורבת בדאגה אוהבת אומר לו: "בבקשה, מיד כשתגיעו לבודפשט, דאגו לשלוח לנו מברק המודיע על הגיעכם לשלום".

קריאות פרידה ונפנופים אחרונים. בני הזוג הצעיר עולים לרכבת וצונחים באנחת רווחה על מושבי הקטיפה השמורים להם מבעוד מועד.  סוף סוף הם יכולים להפנות את תשומת לבם זה לזה. "לא פשוט להיפרד מיקירך, אבל בעזרת ה' נקים לנו בית מבורך ויפה משלנו", אומרת אסנת.  כשהיא מבחינה שחתנה מחזיק את צרור השטרות התפוח שבידו מתוך מאמץ וחוסר נוחות היא מתעניינת ברכות: "מדוע אינך שם את השטרות בתיק?", עונה החתן: "תיק יכול להילקח או להישכח. אני מעדיף לאחוז את הכסף בידי עד שנגיע ליעדנו. הרי מירב הסכום מיועד לפתיחת בית המסחר לספרי הקודש שאמור להבטיח את עתידנו הכלכלי".

הנסיעה בצוותא נעימה להם, הם נהנים מן הנופים המרהיבים ומחברתם זה בצד זו. אבל השעות מתארכות, שקשוק גלגלי הרכבת מרדים והצעירים מחליטים לעצום את עיניהם כדי לאגור כוח לקראת המשימות העומדות בפניהם בהגיעם לעיר הגדולה. לנגד עיניה של הצעירה עוברות תמונות מן החודשים האחרונים שחלפו מאז הכירה את חתנה באותה שבת של "בשאו" – השבת שבה התארח החתן בבית הוריה. היא נזכרת ברושם העז שעשה אז ה"תלמיד חכם" הידען, הפיקח ונעים ההליכות על המשפחה ועליה, וכיצד התגלגלו הדברים לכך שבמוצאי אותה שבת נשברה הצלחת לציון אירוסיהם. בראשה  של הכלה הצעירה חולפות תמונות מחגיגת החתונה המפוארת שהתקיימה בווינה כשהיא מוקפת בני משפחה, ידידים וחברי קהילה שבאו לכבד את אביה הנערץ.

מלאת הכרת הטוב להוריה וגם קצת געגועים שכבר התחילו לנבוט בה, היא נזכרת בדיונים שנערכו בביתם עם אביה, שמחד היה חשוב לו מאד שחתנו ימשיך להיות מקושר לעולם התורה, ומאידך, רצה להבטיח שבתו לא תדע מחסור וביתה יוכל להתנהל ברמת חיים נאותה. לבסוף הוסכם על כולם הרעיון שהזוג ישתקע בבודפסט, עיר הבירה של ארץ מולדתו של החתן, ושם הוא יפתח עסק לממכר לספרי קודש. בנדיבות לבו הבטיח אביה להעניק לבתו ולחתנה סכום כסף שיאפשר להם להקים את עסק הספרים ולהתבסס בארץ החדשה לה.

כשתחושת אושר על שזכתה בבעל כלבבה ממלאת את לבה, ובבטחון שחייה החדשים יהיו מבורכים מפי עליון, מתנמנמת מרים קמעה. צפירת הקטר מעוררת באחת את שני בני הזוג. "הגענו לבודפשט!" מבשר יוסף. מיד בעזבם את תחנת הרכבת שם הזוג את פעמיו, כבקשת אביה של אסנת, לבניין רב המימדים של בית הדואר והם פונים לדלפק משלוח הטלגרמות. יוסף לוקח טופס וממלא אותו, בעוד מרים יושבת על  הספסל המרופד שליד הקיר יגיעה מעמל הדרך. עם סיום הכתיבה מושיט יוסף בידו האחת את טופס המברק הכתוב לפקיד, ואת ידו השניה הוא מושיט לתפוס בערמת השטרות שהניח לרגע על הדלפק – אבל הצרור נעלם ואיננו!

את הצער והמבוכה לא ניתן לתאר במלים. הכלה הצעירה מבינה מיד את משמעות האובדן. היא יודעת שללא כל אמצעים כספיים העומדים לרשותם היא ובעלה הטרי עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג וללא פת לחם, שלא לדבר על כך שגם ללא אמצעי פרנסה לעתיד. מאידך, אין לה ספק שאם תודיע לאביה מה שאירע לכספם הוא ישלח לה מיד סכום חדש שבעזרתו יוכלו היא ובעלה, גם להתבסס בעיר החדשה, וגם לפתוח את העסק המתוכנן. עם זאת, ללא כל היסוס, באצילות ובגבורת נפש, גומלת החלטה בלבה של אסנת: היא לא תודיע להוריה על המקרה המביש, שבוודאי יצער אותם עד למאוד, ובנוסף גם עלול להכתים את שמו הטוב של בעלה בפני בני משפחתה, שעלולים לכנות  אותו בשם "שלומיאל" או "לא-יוצלח". היא תחפש ותמצא מוצא!

במצוקתה היא פונה לבת דודתו של בעלה, שבביתה הם מתאכסנים בימים הראשונים לבואם עד שימצאו מקום מגורים הולם. כשבת הדוד שומעת את מהלך הדברים עוטים פניה מבע של חמלה והיא אומרת לאסנת ברוך ובצער: "הלוואי ויכולתי לעזור לך בכסף או באמצעים אחרים, אבל, כפי שאת רואה, גם אנחנו בעצמנו מסתדרים בקושי רב."  לאחר הרהור קצר היא מוסיפה: "יש לי רעיון: אוכל להסביר לך כיצד אני מתפרנסת בעצמי, ואולי תוכלי לעשות עם זה משהו". בהמשך מסבירה בת הדוד לאסנת את רזי המקצוע שממנו מוציאים את לחמם היא ומשפחתה – המסחר ב"אלטע זאכן" (מסחר בחפצים משומשים). היא מסבירה לכלה הצעירה שהיא קונה חפצים ישנים בפרוטות, ולרוב מצליחה למכור אותם ברווח מזערי. במקרים נדירים היא מצליחה לתקן ולשפץ את החפץ, ואז נשאר בידיה רווח גדול יותר.

אסנת ניצבת, למרות שגדלה בסביבה אמידה ואנינת טעם, מתגברת על רתיעתה מהעיסוק בחפצים בלויים ושבורים שאחרים סלדו מהם.  דווקא בשל העובדה שבמקום בו עברו עליה שנות צעירותה היא הייתה מוקפת ברהיטים יוקרתיים וכלי אמנות ונוי מהדרגה הגבוהה ביותר, היא ידעה להבחין בינות להררי הגרוטאות והבלויים בחפצים הבודדים שבאמצעות טיפול מתאים יכולים להפוך לבעלי ערך. היא רכשה כלים כאלה בסכומים מזעריים, ניקתה, צחצחה ושיפצה אותם. לפעמים היא שידרגה בתפירה וברקמה בגדים, מוצרי טקסטיל ושטיחים שידעו בעבר ימים טובים יותר, ובאמצעות יד מוכשרת ומבינה העלתה בעשרות או במאות מונים את ערכם. לפעמים גם מסרה גרוטאות לבעלי מלאכה לתיקון או לשיפוץ קטן, ועד מהרה הפך עסק ה"אלטע-זאכן" העלוב לחנות ממכר לעתיקות, חפצי נוי, תכשיטים ושטיחים יוקרתית ששמה הלך לפניה ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

לא ארכו הימים ובידי אסנת ניצבת הצטבר סכום שהספיק לכדי פתיחת עסק לממכר ספרי קודש שאותו ניהל בעלה, ושיותר מאשר הביא הכנסה למשפחה, איפשר ליוסף לעסוק בתורה מתוך מכובדות ומנוחת הנפש. בתבונה ובמרץ בלתי נלאה המשיכה אסנת ניצבת לבסס ולשכלל את העסק. אמרו במשפחה שהיא הפסיקה את ה"סדין עשתה ותמכור" רק ללידות, ופסקי זמן קצרים כאלה היא אמנם הייתה צריכה לקחת מדי פעם, משום שה' בירך אותה בשנים-עשר ילדים.

ברבות הימים התרחבה החנות הבודדת לרשת חנויות לממכר עתיקות ושטיחים שהיו פרושות ברחבי אירופה ושמהן התפרנסו כמה וכמה ענפים במשפחה. חנות אחת, לשטיחים, אף נפתחה בידי אחד מבניה בחיפה, ואני אפילו זוכרת את ביקורי בה בשנות ילדותי המוקדמת מאד. גם סבי זצ"ל, שנשא לאשה את הבת הבכירה של אסנת ניצבת, ניהל את אחת מחנויות הרשת בבודפסט, ובשל נקיון כפיו יוצא הדופן מחד, ובשל ההבנה ויכולת האבחנה שאותם רכש בחכמתו ובכשרונותיו שהתחדדו עם השנים דווקא בשל עיסוקו המתמיד בלימוד הגמרא מאידך, חנותו הפכה לספק הרשמי של חפצי החן והשטיחים של חצר הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

דמותה של אסנת ניצבת ע"ה, שהייתה הסבתא רבתא שלי, מהווה עד היום מקור של השראה להרבה מבנות משפחתנו. אנחנו מנסות לינוק מהמיזוג יוצא הדופן של התמסרותה לבעלה ולמשפחתה, אצילות הנפש שלה, החריצות, התושיה, היוזמה והיצירתיות שלה, וכמובן מהתמודדותה המעוררת השתאות אל מול תנאים קשים ומאתגרים. אנחנו גם משתדלים להטעים מתשלובת מיוחדת זאת לדורות הבאים כדוגמא לאשת חיל בעלת שיעור קומה."

(סיפור זה על סבתה של אמי מבוסס על רשימות של בן משפחתנו, משה- נחום שטרנברג ז"ל, שהיה אף הוא מנכדיה של אסנת ניצבת ואף נקרא על שם אביה הדגול. רשימותיו יצאו לאור בספר זכרון משפחתי על ידי נכדה נוספת של אם סבתי – הגב' מרים בן-דוד ז"ל. אני נסיתי לתת לדיווח על המאורעות גוון יותר ספרותי ומורחב על רקע דברים ששמעתי במשפחה).

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.