מאגר סיפורי מורשת

אני סבא יאיר בנם של חנה ויעקב פוטשניק. הורי הגיעו מאירופה: אבא – מורשה בירת פולין, אימא – ממויס בטרנסילבניה שברומניה.

ימי ארבל העליזים שם נולדתי לאבי יעקב ואמי חנה זכרונם לברכה. שניהם ילידי אירופה בתקופתה החשוכה ביותר.

אבי נולד בפולין בתאריך 1.1.1921 ועלה לארץ ישראל בשנת 1939. הוא חזר לאירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה כחייל בבריגדה היהודית, שחייליה היו אנשי הארץ (פלשתינה דאז) ולחמו באירופה כנגד האויב הנאצי.

אמי נולדה ברומניה בתאריך 23.11.1924, עברה את השואה כנערה, ניצולת איימי אושוויץ ובתום המלחמה הגיעה לבלגיה, למחנה ניצולים מהתופת המזעזעת. בבלגיה, היא פוגשת את אבי – חייל ארצישראלי וביחד הם חוזרים לארץ – חייל בריגדה וניצולת שואה  – עולים לארץ כזוג נשוי (1946).

יחד עם גרעין של יוצאי הבריגדה, הם מקימים את מושב ארבל, בבקעת ארבל, למרגלות הצוק שמתנשא מעל. שם, על אדמה שחורה בוערת ומחורצת בקיץ, שהופכת לאדמת בוץ טובעני בימי החורף (יעידו המגפיים שאיבדתי בבוץ). אבני בזלת מכסים את בקעת ארבל המדהימה שמשקיפה על הכנרת ולמתיישבים הצעירים נכונו אתגרים מחשלים. הם היו צריכים לסקל את הקרקע לקראת בניית הישוב והכנת שטחים חקלאיים ראויים לעיבוד. צריפים קטנים היו מעון זמני עד שניבנו בתי סוכנות ממלט ולבנים, שכבר הכילו משפחות צעירות שזה אך קמו. הדרכים במושב היו סלולות עם פסולת מחצבה של אבני בזלת. קראנו לזה "חיזרה". הוי, מה טובו אוהליך סבא יעקב משכנותיך ארבל, עיר מקלט לאנשים צעירים שבאו לגאול את הקרקע ולהגשים את עצמם.

שם הורי מצמיחים משפחה עם ארבעה ילדים ומשק חקלאי לתפארת, עם רפת, שטחי ירקות, כרם, בית עם גינה  – מעשי ידי אמי להתפאר. שפע עצי פרי מסוגים שונים סביב הבית. ארבעה עצי אורן שנשתלו כריבוע ובסוכות, עם סכך – שצמח בשפע, הונח על חבלים שחיברו בין עצי האורן וכך נוצרה סוכת עד. בחזית הבית – גדר חיה וירוקה שאבי גזם בקפידה. שני עצי פיקוס באמצע הגדר שימשו שער ירוק, פתוח ומזמין לכניסה לבית. משטח דשא קטן ששימש שטיח חי בימי הקיץ החמים (אבי היה גוזם אותו במספריים) וסביבו גינת פרחי עונה וורדים בשלל צבעים שאמי הייתה מרכיבה עליהם "עיניים" (נקודת ההתחדשות של צימוח חדש על הענף) איתם היא בראה זנים חדשים של ורדים.

פעם הייתי בן שמונה

הבית, היה קטן, שני חדרים וחלל נוסף ששימש כחדר אוכל, מטבח וסלון עם שני חורים ברצפת הבטון, בהם שיחקנו גולות בימי החורף הקרים. בפינה, על שולחן קטן, ניצב זקוף קומה רדיו שחור וגדול שהיה "מרכז תרבותי". כשהשמש שקעה והרחובות החשוכים הבריחו אותנו הביתה, חיכה לנו הרדיו מנגן לו זמר עברי בקול צרוד כמיטב יכולתו של הרדיו. הייתה גם תוכנית ילדים שכותרתה עוד מזמזמת באוזני – "בואו ילדים קדימה והזמינו גם את אימא, כי פינת הילד כאן, כל אחד מכם מוזמן".

כחלק מהבית, בחצר, עמד צריף פח – מטר על מטר – מעל בור גדול שעליו הונחו קרשים לרצפה שבמרכזה חור וזה היה חדר השירותים. עברו שש שנים עד שהוספה תוספת קטנה לבית שבמרכזה אסלה צחורה שחוברה לביוב המרכזי – שמחת בית השואבה – הייתה לפלא בעינינו.

עוד קוריוז עם פן היסטורי, סביב מבצע קדש 1956. כשקולות המלחמה נשמעו בארצנו, בחצר ביתנו, אבי יעקב ואחיו צבי (שכננו) שני האחים עם אתים וטוריות, חפרו תעלה למקלט. אדמת ארבל כבדה וקשה כמו בטון. נוטפי זיעה, חפרו תעלה בעומק של מטר ואורך שהספיק להכיל את שתי המשפחות. אנחנו הילדים שלא כל כך הבנו על מה המהומה, התפלשנו בבוץ שנחפר. הייתה תכונה של ערב מלחמה, אבל אנחנו הילדים לא הרגשנו בכך, רק זיהינו עוד מגרש משחקים. הרדיו השמיע קולות מלחמה וגם סיפר על המשחתת המצרית  אברהים אל אוול שהפגיזה את נמל חיפה וספינות טורפדו של חיל הים שלנו, הצליחו לפגוע בה ולקחת אותה על מלחיה לשבי.

ההורים שלי היו נורא עסוקים בעבודות האדמה ומשק החי. אנחנו היינו חופשים, היה לנו אופק -אין קצה לו- ומרחבים אינסופיים שהכילו אותנו באהבה. אף פעם לא היינו חסרים למישהו והפלאנו בטיולים שאוי לעיניים הרואות. חרשנו את בקעת ארבל, ירדנו ממרום הצוק בטיפוס על סלעים כדי להגיע למערות בר כוכבא (היום נעזרים ביתדות וחבלים ), את ואדי חמאם – שם גרה משפחה בדואית באוהל שחור וגדול שבו  הם גרו עם טלאים מעדר הכבשים שלהם. היינו מתבוננים בהם מטווח בטוח ובורחים אם הרגשנו שמישהו מתקרב. אל בית הכנסת העתיק מתקופת הבית השני שבו חיפשנו מטבעות עתיקים ואכן מצאנו (עוד לפני שתודעת השימור הייתה מפותחת) מטבעות ירוקות – תוצאה של התיישנות וחמצון. כדי לראות את התמונה שעל המטבע, היינו טובלים בתמיסה שידענו לרקוח ונחשפה תמונה שהייתה טבועה במטבע וגרמה לנו לאושר מהגילוי המופלא. ההורים לא דאגו. הם ידעו שנחזור כשירד החושך או כשנהיה רעבים. מה שיבוא קודם.

עולם הילדים שיגשג וצמח. כמעט ולא היו צעצועים, לא הדרכה, לא הייתה טלוויזיה, לא היו הרבה נסיעות בוודאי לא לחו"ל, מעט טיולי טבע בסביבה הקרובה והמון המון כינרת. זה מזכיר לי שאחי הגדול יצחקי עם סוסתנו -חדוה- החליט לרכב לכנרת יחד איתי (הייתי בן 7 או 8). הייתי צריך להחזיר את חדוה הביתה כשאחי חצה את הקטע האחרון והוא הלך ברגל כי זה היה מסלול די בלתי עביר בקטע האחרון לכנרת. חזרתי לבדי ברכיבה. בדרך הביתה, באחת הירידות ההטיה של חדוה קדימה הבהילה אותי וקפצתי לאדמה. חשבתי שבמישור הקרוב אעלה שוב על גב הסוסה ולא הצלחתי. אבל וחפוי ראש גררתי הביתה את חדוה (ככה יעשה לסוסה שאותי הכפישה).

היינו צריכים להמציא את חוויות הילדות במו ידינו ולמלא המון זמן פנוי שהיה בשפע. במושגים של היום, חיינו בדלות אבל לא ידענו, לא הרגשנו והיה לנו עולם מופלא. חיינו בעולם מדהים שבראיה לאחור, אני ממש מתגעגע אליו כי הרגשנו עשירים ובעיקר מאושרים.

האוכל היה פשוט, מעולם לא חסר במשק חקלאי מזון שגדל בגינה או בלול וברפת. אמי הייתה מכינה קציצות מריג'לה, ממתקים מקליפות תפוזים ו"בובלך" – מתכון שהביאה מבית אימא ועוד כהנה וכהנה. והבגדים, הוי הבגדים, הגיע חבילה ענקית מהדודים מאמריקה. קרנבל של בגדים שנועד לנו המסכנים שקשרו גורלם עם הארץ הזו. אמי קלת היד, תפרה לנו בגדים שונים ומשונים מהאוסף שבחבילה – פסים לאורך או לרוחב, שלל צבעים, בקיצור, פורים היה אורח מצוי כל יום.

הזוית האישית

סבא יאיר פלג: מנהרת הזמן הזו, שביליתי עם נכדתי מעין, האירה לי תקופה ילדותי עד גיל 9 . הייתי צריך את מעין כדי לגלות המון דברים שהיה נעים לעורר. ויתר עלילותי וגבורותי שעשיתי או לא יתגלו בקשר הרב דורי הבא….

מסבא יאיר המורעל מעין