מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית אראל, אני לוקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי כחלק משיתוף פעולה של התכנית עם התאחדות הסטודנטים הארצית. המיזם הזה מאוד מרגש אותי, את הסיפור של סבתא איטה לא הכרתי. אשתף אותו בגוף ראשון ובהתרגשות בה היא סיפרה לי אותו.

סבתא איטה מספרת: "לאבא שלי היו עוד שלושה אחים, היינו צריכים לעלות אחריהם. לאימא שלי היה מאוד קשה להיפרד מההורים שלה, היא כל פעם דחתה את הקץ. עד שכבר היינו חייבים לברוח, בגלל הקומוניסטים. אבא שלי היה סוחר, בזמנו רדפו אחרי סוחרים". "איך עליתם?", אני שואלת את סבתא בתמימות. סבתא משיבה: "זו הייתה אונייה, עלינו עליה. הפלגנו כמה ימים, אני לא זוכרת כמה, רק זוכרת שעד חיפה. הגיעו לאסוף אותנו המשפחה שהייתה כבר בארץ, ואז התחילו לחלק את מי שהגיע לאיפה שחסר תושבים בארץ, שלחו אותנו בהתחלה לאזור רחובות, ההורים שלי לא רצו, אז הגענו לצפת, איפה שהייתה כל המשפחה. הגענו מבוקרשט מהודרים. 'את יודעת איך קראו לי באמת?', סבתא שואלת. אני עונה: "קוקה?", אנחנו צוחקות. סבתא משיבה: "יאנטה!", היא צוחקת וממשיכה: "בוקרשט נקראה פריז הקטנה, אז נתנו לי שם צרפתי – אייטן. ברומנית היו מפנקים, במקום אייטן קראו לי קוקוצה, שהפך לקוקה. שם מאוד נפוץ ברומנית לילדות. בשנות ה-50 היו מעברתים את השמות של העולים החדשים, כמו היום. מנהל בית הספר "בית חינוך" בצפת שלמדתי בו, היה ניצול שואה, טובייש – הוא היה מנהל אגדי, ממש דמות, מאוד אהב אותי. יום אחד הוא קרא לי, צריך להחליף את השם, הוא הכריז – יקראו לך כוכבה. חזרתי מבית הספר לאימא שלי ואמרתי לה שמהיום יקראו לי כוכבה. אימא דרשה שאחזור אליו ואגיד לו שהשם שלי אייטן, אז הוא הציע שנחפש שם אחר או אטא, או נטע או איטה. ואני בחרתי באיטה". אני שואלת את סבתא: "למה בחרת איטה?" היא עונה: "המנהל סיפר שהייתה לו ילדה בשם איטה שנהרגה בשואה".

סבתא משמאל, עם הוריה

"היית פעם ברומניה?", אני שואלת את סבתא. סבתא משיבה: "הייתי פעם אחת, הייתי אצל הדוד שלי, היו לי כבר שני ילדים גדולים, ליאור ואלון. נסעתי עם אח של אבא שלי והתארחתי אצל הדודים שלי. כשחזרתי, הבית שלנו בבוקרשט כבר לא היה, הייתה שם רעידת אדמה. בארץ היה מאוד קשה, מזל שלמשפחה של סבתא מצד אימא, אחים שלה, נסעו לארה"ב והם מאוד הסתדרו שם וכשהגענו לארץ הדודים מארה"ב שלחו לנו חבילות, כמו מזון אוכל ובגדים באיזשהו שלב אחד מבני הדודים בנה מלון במיאמי וצריך היה שמישהו ינהל אותו, הוא רצה שאבא שלי ינהל אותו, סבתא של סבתא לא הסכימה והם נשארו בארץ. היה צנע ורעב והיה קשה." היא נאנחת.

"אימא שלי הלכה ללמוד יידיש באולפן, כדי שתוכל לעזור לי בשיעורים שהייתי מקבלת. גרנו בבית כמה אנשים, שירותים היו בחצר. כשהתחיל גשם לא הפסיק, צפת הייתה קרה. בשנת 1953 עמידר בנתה בכנען בתים וקיבלנו בית, שיכון, מספר 33 – אני לא אשכח את המספר הזה", סבתא מתרגשת. "היה חדר גדול ומטבח ומקלחת ומים, היינו צריכים להביא מים מברז משותף מחוץ לבית. אחרי כמה שנים עברנו לבית חדש יותר. אבא שלי היה מזפת בתים בזמנו, היו הפגזות אז הוא הלך לבנות ממ"דים, משם הוא הרוויח כסף. לאחר מכן אבא שלי פתח חנות, שלימים אני עבדתי בה."

אימא של סבתא, רבקה כהן,  רצתה לחזור לרומניה, ההורים שלה לא עלו לארץ. "את מה שהקאתי אני לא אוכלת עוד פעם" היא נהגה לומר. "כשחזרתי לרומניה רציתי לבקר את הקברים של סבתא וסבא שלי מצד האימא, אבל לא מצאנו". "איך זה הגיוני"? אני שואלת, "לא מצאנו", סבתא אומרת בקול עצוב.

הזוית האישית

עמית הסטודנטית המתעדת: סבתא איטה לא מרבה לשתף, היא מאוד התרגשה לספר לי את הסיפור, אפשר היה לשמוע בקול שהיא ממש חיכתה שאשאל עוד. באיזשהו שלב שתקתי והיא המשיכה. 'מעניין?' היא כל הזמן דאגה לשאול..