מאגר סיפורי מורשת

אני, אבלין, נולדתי בספרו שבמרוקו. אני אמא ל – 4 ילדים וסבתא ל 11 נכדים. כולם גרים בארץ. חינכתי את ילדיי לאהבת ארץ ישראל ולאהבת הבורא, לתפיסתי אלו נושאים שמחוברים אחד לשני.

גדלתי במשפחה דתית עם 6 אחים 3 בנים ו-3 בנות. כולם גרים בארץ כיום. אני בעצמי חונכתי לדרך ארץ לפני הכל, כיבוד הורים, משמעת עצמית ואהבה ללימודים ולהשכלה בכלל.

בהיותי הילדה הרביעית במשפחה, בחרתי להיות (מבלי שהייתי מודעת), הילדה שמביאה שמחה במשפחה, שובבות ותנועתיות (לעומת אחיי הגדולים שהיו ילדים מאוד רציניים). כיום אנחנו יודעים שזאת נקודת השייכות שמחפש הילד בתוך המשפחה.

במבט לאחור, הרבה שנים אחורה אני הבנתי שכאילו אני דואגת ותורמת לאחדות המשפחה, להיות החלק המגשר.

בשנת 1965 עליתי ארצה ממרוקו עם ארגון "עליית הנוער", הייתי בת 14. באותם שנים של ילדותי שלט במרוקו שלטון צרפתי. הוא שלט על מרכזי החינוך, מרכזי הציבור ומרכזי המסחר, ההשפעה של אותם השליטים גרמה לכך שהשפה המדוברת הייתה צרפתית וכך גם התרבות, כתוצאה מזה גדלנו וחונכנו לפי אותה תרבות.

נישאתי לפני 47 שנה, ברוך השם נולדו לנו ארבעה ילדים. בת בכורה ו 3 בנים, המוטיב העיקרי שהנחה אותי בחינוך הילדים היה לחנך אותם כמו שחינכו אותי לדרך ארץ, אהבת הארץ, כבוד לזולת, כיבוד הורים, משמעת עצמית ולימודים. המסר שלי היה (כנראה מהבית) כשאתה לומד אתה לומד למען עצמך, להתפתחות שלך בכל התחומים, להיות אזרח טוב, מועיל ומצליח בחברה. אלה הנתונים הבסיסיים של האני המאמין שלי לתרומה שלנו לטובת ואהבת עם ישראל בכללותו או לצמיחת ארץ ישראל האהובה כל כך.

לשנים כשהילדים גדלו החלטתי לצאת לעבודה. קיבלתי עבודה במתנה, תפקידי היה  מדריכת הורים בפרויקטים לגיל הרך. תוכנית "האתגר" לגילאי 2-5 באזורים עם אוכלוסיה בעלת מצב כלכלי בינוני, כשהמטרה הייתה ללמד את ההורה לפתח את הילד משנותיו הראשונות לכישורים התנהגותיים ושכליים. כשהייתי מגיעה לבית של ההורה הייתה תרומה להורה ביחד עם הילד הספציפי. הדגם הזה היה מבורך לגבי האמא והילד שהיו נוכחים במפגש שלי איתם.  הם חיכו וציפו להגעתי, מפגש של פעם בשבוע במשך שעה, בהצגת חוברת עבודה וספרון לקריאה זאת הייתה פשוט שמחה לילד. הארגון דאג לילד ולאמו להתפתחות לאחריות ולשיתוף פעולה במה שקורה בבית במשך כל שבוע עם שאר האחים והאבא.

בהמשך עבדתי  בחוג "משחקיה" לילדים מגיל שנה וחצי עד גיל 6. החוג התקיים בטיפת חלב. האזורים שבהם התקיימה המשחקייה היו  אזורים בהם לרוב האם לא עבדה בחוץ, וכתוצאה מכך לא שלחה את הילד למוסד חינוכי, לכן חוג זה עזר מאוד לאותן אמהות. החוג כלל שישה מפגשים שבועיים בני שעה וחצי, בהם לימדתי קבוצה של 8 עד 10 אימהות. במפגש האמהות הועשרו בלמידה על סוגי משחק שהיו קיימים באותה תקופה, משחק דומינו, לוטו, הרכבת קוביות, בנייה לשטח, צורות גאומטריות, פאזל ומשחקי חברה. כל המצע המשחקים  העשיר גם את שאר הילדים הקטנים במשפחה. ביחד עם האם הם קיבלו המון כלים לעבודה עם הילד המודרך, ולמדו איך לנצל את שעות הפנאי והביחד בכללותו.

בפרספקטיבה לאחור ובנוסף בהקשר לנושא שלנו בו אנחנו דנים על קשר רגשי, אחדות  ואהבה בכלל אני מאמינה שאותם ילדים קטנים שהיום הם כולם בוגרים למדו או קיבלו מאותה השקעה שלי באם המודרכת. וביחד עם זאת הילד קיבל ורכש כלים  לאהבת הזולת, שיתוף, התחשבות, סובלנות, ויתור.

לאורך כל דרכי אני נושאת עימי את אמרת  חז"ל שלימדו אותנו, "ואהבת לרעך כמוך" כי אדם או כל בן אנוש שיש בו אהבה עצמית כשהיא חיובית, כל הסיכויים הם  שהוא יאהב את זולתו. ואת זה אפשר בהחלט להשתמש ביום יום בכל רגע נתון מרגע שאנחנו קמים בבוקר ומתחילים את היום: בבית הפרטי שלנו, בשכונה או בכל מקום שבו אנו בחברה, בפעילויות כל שהן כמו למשל בפרויקט הקשר הרב דורי שנותן לי אישית להתבטא בכתב את אותן הרגשות שטמונים בי חזק ונאמנים לאני המאמין שלי.

נכון שהדבר לא פשוט, אבל בהחלט אנחנו אמורים כולנו באשר אנחנו בפרט ובכלל, ללמוד וללמד על דרך זו, כמה שהיא נחוצה בחיינו לקיומנו, במיקרו ובמקרו להצלחה ולחיים בריאים יותר.

אל יחשוב לו האדם שהמלאכה פשוטה ושהוא פטור מעשייה כי כל אחד מאיתנו צריך לשאוף לכך, לתרום את חלקו, קטן כגדול, אבל לעשות משהו לא להישאר אדיש כי זו אהבה אמיתית ואחדות.

מי כמונו יודעים כעם ישראל בארץ ישראל כמה אנחנו זקוקים ונדרשים לכך, לאהוב ולדאוג לאחר, לא להישאר אדיש. הרבה פעמים זה מה שקורה, לצערנו בני אדם שקועים בטרדות היום בקשיים רגשיים או בריאותיים וזה מונע מהם מלעשות בדבר או לחשוב על כך בכלל.

ברצוני לתת דוגמאות בחיי היומיום איך אני נוהגת כלפי חוץ, שכנים אותם אני   פוגשת ביומיום, אני מקדימה ומברכת בברכת "בוקר טוב" וחיוך ומקבלת תגובה חיובית, כשאני פוגשת ברחוב בשכנותיי חברותיי או אנשים מוכרים שוב מקדימה אותם בברכת שלום או בסבר פנים יפות.

בעשייה הכללית שלי אני משתדלת לאסוף מצוות מה שגורם תחושה של תרומה, וגם אני נתרמת, בשיחות טלפון לדרישת שלום להתעניינות בנשים מבוגרות, מקשיבה ומעודדת. כדי לחזק את עצמי אני פונה לשיעורי תורה והדרכות ממרצים בכירים, הרצאות שאני שומעת מידי יום. על פי תפיסתי אנחנו מתמודדים כל יום מול החברה, מול המשפחה הקטנה, המורחבת, מכרים שלנו בכל מקום באשר אנחנו. מה שמזמן לנו היום הוא בלתי מוכר, בלתי צפוי ולכן בהתמודדות כדאי תמיד להעזר בידע שלנו, בערכים שלנו, ובניסיון שרכשנו לאורך כל השנים כי זה מה שמנחה אותי ועוזר לי מאוד.

ברצוני לסיים את הסיפור הצנוע שלי  בציטוט מתוך הספר "לעולם אל תותרו על חלומותיכם "

"יש בך כוחות שמעולם לא ידעת על קיומם. אתה מסוגל לעשות דברים שלא היית מאמין שתוכל לעשותם. אין גבול ליכולת שלך, אלא רק הגבולות שאתה מציב לעצמך כאשר אתה חושב על מה שאינך יכול לעשות אל תחשוב שאינך יכול, חשוב שאתה יכול (דרוין פ. קינגסלי)".

אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי לכתוב ולשתף, אודותיי ועל "האני המאמין שלי", שאחדות אהבה הדדית ודאגה לזולת הם הם הדרך לחיים טובים ומאושרים.

הזוית האישית

אבלין: החוויה מתוכנית הקשר הרב דורי היא עצומה כי היא מביאה אותי להסתכלות פנימית והתבוננות במבט לאחור על האני העצמי שלי, על החיים בכלל, העבודה ביחד עם החונכת היא מצוינת, מפרגנת ועוזרת. לדעתי מאוד מפרה, הייתי רוצה להגיד ישר כוח לפרויקט ולפוטנציאל של התלמידה, אאחל לה בהצלחה רבה בהמשך והלוואי שהפרויקט המשותפף עזר ולו מעט לתלמידה ולי.

מאיה: אני שמחתי להשתתף בפרוייקט, היה ממש נחמד לשמוע על סיפורי העבר של אוולין. נהניתי מאוד. תודה לפרויקט ולאבלין שספרה את סיפורה המדהים! אני מאחלת לה הצלחה בהמשך הדרך והלוואי ויקראו את סיפורך המדהים!