מאגר סיפורי מורשת

שמי שמעון נידם, אני גאה להשתתף עם נכדי אור שעל בתוכנית הקשר הרב דורי.

נולדתי במרוקו בעיר מקנס, בגיל 5 עזבתי את מרוקו למחנה מעבר בעיר מרסיי שבצרפת. אני ומשפחתי שהינו שם כעשרה חודשים ולאחר מכן, עלינו לארץ ישראל באונייה בשנת 1956. להוריי קראו מאיר ומזל טוב נידם.

כשהגענו ארצה שמחנו כל כך. מחיפה הגענו היישר למבשרת ציון שלא היו בה תשתיות (חשמל, ביוב, כבישים, מוסדות ציבור וחינוך). גן הילדים שהתחנכתי בו היה דירת מגורים. בית הספר שלמדתי בו היה במרחק מעבר חצייה מביתי, אז הלכתי ברגל. בית הספר שלי התחיל ב-07:30 עד שעה 13:00, אני זוכר שמשעה 07:30 עד ל-08:00 היינו עושים תפילה בית סיפרית.

משחקי הילדים שלנו היו בעיקר פעילויות ספורט עם כדורים מאולתרים, לדוגמא – כאשר היינו רוצים לשחק כדורגל ולא היה לנו כדור, היינו מכינים כדור מסמרטוטים. במקום אופניים היה לנו קורקינט שבנינו במו ידינו. שיחקנו משחקי גיר על כביש מכורכר. קרח שימש כמקרר, אני זוכר שבכל בוקר היה מגיע אדם רכוב על חמור והיה מצלצל בפעמון תוך כדי שצעק: "קרח, קרח", ואז היינו יורדים להביא את הקרח. נפט שימש לבישול תבשילים ולחימום הבתים.

כשגדלתי למדתי בבית הספר "מורשת", שם עיצבתי את דרכי ועברתי את כל שנות ילדותי עם חברים שקיימים עד עצם היום הזה. שיחקתי בקבוצת הכדורגל הפועל מבשרת ציון אם אחי דוד, אחי דוד שיחק כחלוץ ואני כבלם. כשהתחתנתי עם אישתי רחל, עבדתי כאחראי הספורט במבשרת. אחר כך עבדתי בחברת החשמל והיום אני בפנסיה.

בשנת 1967, בהיותי בגיל 18, התגייסתי לצה"ל ושירתי כמדריך טירונים בבה"ד 4 (בסיס הדרכה). בהמשך הוצבתי בסיני במחנה רפידים, שם שירתנו את כל מחנות צה"ל. במהלך השנים פרצה מלחמת יום הכיפורים. גוייסתי למילואים עם חיל השיריון והיינו בין הכוחות שחצו את התעלה לכיוון מצרים.

אציין שאהבת האדם והחברות היו דבר שלצערינו לא קיים היום. כל הזיכרונות שלי מהילדות הם של שמחת חיים שלי עם כל החברים והחברות שעלינו ארצה יחד. היום זה פחות ניכר בארץ.

המסר שאני רוצה להנחיל לדור הצעיר הוא אהבת האדם ואהבת המולדת כערך עליון, כפי שנכתב בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".

הזוית האישית

אור הנכד המתעד: היה לי כיף ומעניין מאוד לעבוד עם סבא. נהניתי להקשיב לו ולדעת על הילדות שלו וסיפור חייו.