מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל וינטראוב נולדתי ב-1953 בפתח תקווה, למשפחת מהגרים מגרמנייה, נולדתי כ"בת בכורה" בבניין משותף יחד עם סבא וסבתא שלי.

ילדותי

אני מאוד מאוד אהבתי ללמוד, כשהייתי קטנה והיה לי חלום להיות מורה. חשבתי :"איזה כיף למורים, שיש להם חודשיים חופש." עם השנים לאט לאט, אפילו המורה בבית ספר הייתה נותנת לי ללמד את התלמידים שהתקשו. בנוסף, לימים שירתתי ביחידת מורות חיילות, אז עברתי קורס באוניברסיטה מטעם הצבא. גמרתי את הקורס בהצטיינות והלכתי ללמד בבית ספר בתור מורה חיילת. כשגמרתי את השירות שלי, הלכתי ללמוד בסמינר והוצאתי תעודת הוראה כי אהבתי ללמד, תמיד אהבתי להסביר, יש משהו בזה ללמד מישהו אחר.

חמש עשרה שנים הייתי מורה למתמטיקה, פיזיקה וגיאומטריה בתיכון. בנוסף, שלוש-ארבע ילדים היו מגיעים אלי הביתה, היה לי חדר ושם הייתי מלמדת אותם שיעורים פרטניים. בהמשך עברתי ללמד משהו שקשור בגוף, הלכתי ללמוד להיות מורה בשיטת פלדנקרייז.

החתונה הראשונה שהייתי בה

החתונה  הייתה באולם אירועים ברמת גן, החתונה של דודי, מנחם ז"ל, אח של אמי ודודתי לשעבר (התגרשו) אילנה.

החתונה הייתה בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, בליל קיץ.  כיוון שהייתי כבת ארבע בערך, אני לא כל כך זוכרת מה היה מסביב, אבל אני כן זוכרת, שהיה לי מאוד טוב בסביבת המשפחה, האנשים שהיו הם: מנחם ואילנה(הזוג שהתחתן), יהודה, אח נוסף של אימי, אמא שלי עליזה, אבא שלי ז"ל, מנשה ואני.כולם התרגשו. צלם מקצועי שהוזמן לחתונה.

לפי התמונה הלבוש היה צנוע ופשוט, למרות שזה היה אירוע חשוב, לאנשים לא היו צמידים ושרשראות ולבוש מהודר. רגע לפני שצילמו אותנו רציתי שהפלסטר יופיע בצילום, כי הייתי גאה בו.

ה-WHATSAPP של פעם

גלויה 1:

כשהייתי בת שלוש הורי היו בחופשה הייתי אצל אומה ואופה (זה סבתא וסבא בגרמנית),והורי שלחו לי את גלויה כתובה בעברית, אך באותיות לועזיות, כך שסבא וסבתא שלא דיברו עברית יוכלו להקריא:

הגלויה משני צדדיה 

גלויה 2:

נכתבה על ידי ועל ידי דודה שרה, כשהתארחתי אצלה ואצל דוד אברי ובני הדודים: רותי, אמיתי וחנה.

מידי שנה בחופש הגדול, הייתי מתארחת אצלם בקיבוץ. יחד עם כל הכיתה היינו הולכים לבריכה, היינו עוזרים במשק: מטפלים בבעלי חיים בקטיף ועוד. וזה מה שכתבתי בגלויה להורי שקיבלו את הגלויה.

צד אחד:                                                                                                                              צד שני:

הזווית האישית

זווית אישית של סבתא: פגישות "הקשר הרב דורי" היו מאד משמעותיות עבורי. מתוך חלון הפגישות יכולתי לראות כמה היה חשוב ומהנה להעמיק את הקשר עם נכדתי האהובה ולדעת עליה יותר. למדתי "פער הדורות" לכאורה, מהו אך גם למדתי הרבה על השווה, על הדומה בין שתינו, רגישות, עומק…רגשות, מחשבות ועוד. השאלות המנחות של גשם, הפנו זרקור גם אלי פנימה, אל נושאים שלא הבחנתי בהם, וגם הפנו זרקור אל השוני מאז שנות החמישים, כשנולדתי לעומת עכשיו. לדוגמה, שאלתה של גשם על החלומות שלי, הבהירו לי, שבמבט לאחור, מעל כל חלומותיי, החלום אולי הראשון והבסיסי שלי היה להיות מורה, להיות עם ילדים, להנות מאווירת למידה אינסופית וגם, מחופשות..מחופש..עד היום אני עובדת כמורה לתנועה. גשם במילים שלה קראה לזה "חלום מתגלגל". כמה יפה! כמה מרחיב את הדעת. אחרי מפגש זה "הרווחנו" שתינו, גשם ואני זמן בהכנת ארוחת צהרים למשפחה. ברוגע, בהרפתקנות, בפטפוטים, ויצירתיות… המפגש השני, מפגש סביב תמונות מהילדות שהבאתי…היה מרתק במיוחד. השאלות המנחות הפנו זרקורים פנימה, לזוטות,לדברים הקטנים,לחוויות שזכרתי בגוף, (הבלטת הפלסטר),לאופנה של אז, לדרך שחגגו חתונות,לקשרי משפחה ועוד… גם הרגשתי שלמרות שממבט ראשון, היה כל כך מעט בתמונה, היו מאחוריה סיפורים, געגועים לאנשים שכבר אינם -עולם ומלואו. בפגישה השלישית הייתי בחו"ל ולכן בעצם עשינו אותה, על פי המשימה מעדי, בנסיעה למוזיאון "אנו". במשך זמן הנסיעה, כשעתיים, מנותקות מהחוץ הסוער, צללנו לתוך קריאת הגלויות או מן שכנינו זאת "הווטסאפ של פעם". הראשונה שאבי שלח לי, כנראה מחופשתם הראשונה של הורי לאחר לידתי, באותיות לועזיות, כך שהוריו שלא ידעו עברית יוכלו להקריא לי, והשנייה כתבתי כילדה בת שמונה וחצי בשנת 1961, ומה כתבו המארחים מקיבוץ מצובה. הפגישה השלישית, במוזיאון "אנו" הייתה בילוי משותף איכותי של שתינו, אני מתביישת להגיד, שזו לי הפעם הראשונה שביקרתי שם. סה"כ אני מסכמת את החוויה כמהנה, טובה ומשמעותית – זמן איכות עם גשם.

גשם הנכדה: פגישות "הקשר הרב דורי" היו לי ממש כיפיות ונחמדות, הכרתי הרבה דמויות חדשות מהמשפחה שלי. במפגש הראשון דיברנו על החלומות שלנו וראינו שהם ממש זהים: סבתא רצתה להיות רקדנית, ואני רציתי להיות מתעמלת. סבתא הייתה גם בתיאטרון וכתבה שתי הצגות, וגם אני עכשיו בדרמה. שתינו אוהבות מאוד להמציא מאכלים ולבשל… בפגישה השנייה סבתא הביאה תמונה מהילדות שלה(של החתונה)ודיברנו על זה והתחלנו לכתוב את הסיפור. בפגישה השלישית סבתא היתה בחו"ל ולכן עשינו את המשימה בדרך למוזיאון "אנו", בגיל שלוש היא קיבלה גלויה מההורים שלה ואבא שלה כתב לה באותיות באנגלית אבל בעברית נגיד: שלום- SHALOM או: טוב-TOV ואז סבתא וסבא שלה יכלו להקריא לה אבל הם לא הבינו מה הם אומרים והיא כן הבינה, ממש אהבתי את הרעיון הזה. היה לי ממש כיף  להיפגש איתה יותר. בהתחלה לא הבנתי כלום: איפה שמים את הסיפור הזה  מתי לכתוב פה ושם… וזה היה לי קשה אבל בסוף הצלחתי

לסיכום: היה לי ממש כיף במפגשים שלנו, זו חוויה משמעותית ואחרת, לא תהיה עוד אפשרות להביא את סבתא לבית הספר ולבלות איתה.