מאגר סיפורי מורשת

שמי רישא וילנקין, אני סבתא של מושקי גולדברג ושטערני קעניג.

נולדתי בישראל בבית הרפואה צריפין (אסף הרופא) בשנת תשי"א 1951 לאבי  ברוך ולאמי גנעשא גופין. יש לי חמש אחיות וארבעה אחים. הוריי היו ממקימי כפר חב"ד. שם  גרתי וגדלתי בילדותי, ושם אני גרה עד היום.

נכדותיי, האם שמעתן פעם, שילדה גדלה ומתבגרת בבית שאין בו טלפון? ובטח לא פלאפון? גדלתי ביישוב צומח, שהיו בו רק שלושה טלפונים בכל הישוב!

זו הייתה התקשורת הטכנולוגית בימי ילדותי. היה טלפון אחד בבית הדואר ששכן בבניין ערבי. יותר מאוחר, כעבור מספר שנים, קיבלו עוד שלוש משפחות טלפון, ביניהם היה בבית של ההורים שלי. אבא ואימא שלי חיכו הרבה זמן עד שהתקינו את הטלפון, הייתי אז כבר בת 15 או 16.

שכנים שלנו, תושבי כפר חב"ד, שנזקקו לשיחת טלפון, היו מגיעים לבית ההורים שלי, ונתנו להם, כמובן, רשות להשתמש בטלפון. תושבים נוספים, שרצו גם בביתם טלפון, חיכו שנים ארוכות עד שהתקינו את התשתיות, וכל ההתקנה עלתה הרבה כסף.

זכור לי שהיה זה מחזה די רגיל לראות קבוצת אנשים שמחכה לשיחת טלפון. ושמפעם לפעם השתרך תור ארוך מאוד של אנשים, שהיה להם צורך דחוף להשתמש בטלפון. ופלאפון? עדיין לא היה כלל בנמצא, גם לא בחלומות. מכשיר הטלפון אז היה טלפון חוגה, בו החיוג נעשה באמצעות סיבוב החוגה, הטלפון היה מחובר לשקע עם חוט קצר. כל מי שדיבר בטלפון היה מקורקע ליד המכשיר לאורך כל השיחה בטלפון.

מברקים קבלנו בדואר. מכתבים מהרבי הגיעו גם מבית הדואר במעטפה כחולה. מי שקיבל מעטפה כזו – כל השכנים ידעו שהוא קיבל מכתב מהרבי.

גם אחרי שנישאתי כמובן שעדיין לא היה פלאפון בנמצא אלא רק בחלומות, רק אחרי כמה שנים התקנו בביתנו טלפון. הסתדרנו בלי מכשיר טלפון ובלי מכשיר פלאפון. את הזמן הפנוי שהיה לנו לא בזבזנו על שיחות, עשינו דברים חשובים ועיסוקים מעניינים. אני גם מדגישה שלא היה מחשב בבית והילדים היו עסוקים, קראו ספרים ,עשו מלאכות יד ויצירות למיניהן, קטפו נרקיסים בשדות הכפר, ולפלא עוד יותר גדול – שלא הרגשנו שחסר משהו. לא הכל ידענו ועודכנו מיידית, לא הכל היה נגיש. היינו שמחים ומאושרים בלי טלפון ובלי פלאפון.

הזוית האישית

שטערני ומושקי: תודה לך סבתא יקרה על הסיפורים המרתקים! למדנו ממך שלא צריך להסתכל על מה שיש לאחרים ולהסתפק במה שיש לנו. אנו מאחלות לך בריאות ואושר ושאנחנו ומשפחתנו נעשה לך רק נחת! אמן!