מאגר סיפורי מורשת

משפחתי מנתה שלושה אחים ואחות אחת, אני הצעירה במשפחה, היות שאני הקטנה במשפחה הייתי ילדה מפונקת מאוד עד גיל מסוים. את רוב שנות חיי עברתי בארץ ישראל ובאנגליה, אך למעשה עברתי במהלך חיי ארצות רבות: רומניה, שוויץ, בלגיה ואיטליה. שנים רבות התגוררתי בין גויים. אני אישית לא חוויתי אף אירוע של אנטישמיות והיחסים שלנו עם שכנינו היו טובים בהחלט. אולם באווירה הכללית ברחוב אפשר היה לחוש אנטישמיות ציבורית מסוימת נגד היהודים.

בשנת 1937 כשהייתי ילדה בת עשר נסעתי יחד עם אבי מאנגליה לרומניה, הפלגנו באוניה כדי לבקר את סבי – האבא של אבי – רק אני זכיתי להצטרף לנסיעה הזאת עם אבי, היות שאחיי הגדולים ממני הכירו כבר את סבי עוד מרוסיה כשהיו ילדים קטנים. אך אני עדיין לא זכיתי לראות אותו אף פעם. סבי, הרב מרדכי זוסיא שכונה "האדמו"ר מטריסק הוצלם יאס" הוא השלישי לשושלת חצר חסידות טריסק. הוא גר בעיר יאש שברומניה, ונחשב לדמות הרוחנית המנחה והמכוונת של היהודים בעיר יאש. בביקורי זה שהיתי בבית סבי מספר שבועות אך לצערי, כשנה לאחר ביקורי הוא הסתלק לגן עדן.

אבי יעקב אריה זצ"ל היה כבר ברוסיה לאדמו"ר – האדמו"ר מטריסק. אבי היה נצר לשושלת טשרנוביל ונכד לאדמו"רי טריסק. אבי המשיך גם באנגליה את הנהגת אדמו"רותו ומילא מקום אביו באדמו"רות לאחר פטירת אביו. בנוסף לכך הוא היה גם רב בקהילת "בית ישראל" בלונדון. כשהגעתי לגיל בת מצווה, גיל שתים עשרה, לא חגגו לי מסיבת בת מצווה, וזאת בהתאם למנהג ולמסורת בבית אבי. אך אבי קנה והרעיף עלי מתנות מיוחדות ותכשיטים יקרים.

כשהייתי כבת שלוש עשרה פרצה מלחמת העולם השנייה. התכנית של הגרמנים כלפי אנגליה הייתה לכבוש אותה, להחליש את כוח העמידה של העם האנגלי ולבסוף לפלוש לאנגליה ולכבוש אותה מידי השלטון המלכותי הבריטי. לכן הם התחילו בהתקפות אוויריות מעל בריטניה ובעיקר על לונדון עיר בירתה. ההפצצות החלו בתאריך -7 בספטמבר 1940, התקפות אלו כונו בשם "בליץ" (ברק). הם בחרו ביעדים אסטרטגיים חשובים ובמקומות הומי אדם. הם תקפו גם בתי חרושת אזרחיים וצבאיים שפעלו באותם ימים עשרים וארבע שעות ביממה. מפעלים אלו נטלו חלק במאמץ המלחמתי של אנגליה לספק את הצרכים האזרחיים ובייצור חומרי מלחמה ונשק עבור הצבא האנגלי, רוב ההפצצות היו בלילה, נחילי מטוסים גרמניים שעטו מעל שמיי לונדון והורידו פצצות אדירות שחלקן היו פצצות שנקראו "ייבום", היו אלו פצצות שהיה קושי רב לאתרן לאחר השיגור, ולכן היה קשה להתגונן מפניהן.

בעקבות ההפצצות פרצו הרבה שריפות ברחבי העיר, חלקן גם פרצו ליד הבית שלנו. המצב היה קשה ומפחיד. בעקבות המצב הקשה והבלתי נסבל נאלצנו לעזוב את ביתנו בלונדון ועברנו לכפר נופש מחוץ לעיר למשך כשנה. כעבור שנה חזרנו ללונדון אחרי שהגיעו אלינו ידיעות שההפצצות נחלשו. אך כשחזרנו התברר לנו שעדיין יש הפצצות אוויריות חזקות שחלק מהן נפלו סמוך לאזורי מגורים, אי לכך עזבנו שוב לעוד מספר חודשים.

בעקבות המלחמה סבלנו גם מקשיים כלכלים מסוימים ולכן במהלך המלחמה היו לאבי מחשבות שונות לעזוב את אנגליה ולעלות לארץ ישראל. אך למרות שהיה לנו אמצעים כספיים להפליג באניה ולהגיע לארץ בזמן המלחמה, לא הצלחנו לקבל אישורי כניסה לארץ מהבריטים ששלטו שלטון מנדטורי בארץ ישראל באותה תקופה. הם התנגדו להנפיק עבורנו סטרטיפיקטים – אישורי עליה, ונאלצנו להישאר באנגליה.

התחתנתי בשנת 1951 עם בעלי, הרב אלימלך שפירא, ולאחר זמן מה בעלי התמנה לרב שכונה בלונדון, שם נולדו לנו חמישה ילדים. בשנת 1969, לאחר מלחמת ששת הימים, החלטנו לעשות עליה לארץ. כשעליתי לארץ חוויתי בתקופה הראשונה שלנו קשיים רבים בהתאקלמות שלי בארץ. הייתי צריכה להיפרד מכל משפחתי המורחבת שנשארה באנגליה וכן להיפרד מהתנאים הכלכליים הטובים שהיו לי שם, לעומת התנאים הכלכליים השונים שלנו כאן בארץ. נאלצתי לוותר על הרבה דברים שהורגלתי אליהם שם, עברנו את חבלי הקליטה ונחשפנו גם להבדלים התרבותיים השונים בין ישראל לאנגליה.

תודה לאל, היום אני נהנית מהצעד שעשינו, ואני שמחה שעשינו את זה. אני שמחה על הזכייה שלי לחיות כאן בארץ הקודש. אנחנו בישראל חיים כבר ארבעים ושש שנים לאורך ימים ושנים טובות!

המסר שלי: כדאי לכולם לעלות לארץ ולמרות כל הקשיים שיש צריך להיות פה, זו הזכות שלנו.

תשע"ה