מאגר סיפורי מורשת

שמי אירית ואני סבתא של נועם. נועם הוא הנכד הבכור שלי והקשר ביננו מיוחד.

שמי המלא הוא אירית סגל ושם נעורי היה פייגנבוים. פרוש השם אירית זאת השפה המדוברת באירלנד.

כמו כן השם אירית מופיע גם עירית וזה שמו של עשב רב שנתי ממשפחת הנרקיסים. מוצא הצמח בסין ובזמנים קדומים האנשים היו נושאים עימם את הצמח כדי להימנע ממחלות ומעין הרע. כיום משמש הצמח לתבשילים ולסלטים. כשנולדתי אחותי רצתה לקרא לי סמדר, אבל הורי התעקשו על השם אירית.

שם משפחתי הוא סגל והפרוש ביהדות הוא סגן לכוהנים זאת אומרת לוי, לכן סגל נחשב לוי והלוויים מלאו תפקיד חשוב בבית המקדש. פרוש נוסף באנגלית זה פרח בעל עלי כותרת סגולים הנקרא סיגלית.

שם הנעורים שלי הוא פייגנבוים שהפרוש הוא עץ תאנים בשפה איידיש. פייג זה תאנה ובוים זה עץ.

אני סבתא אירית בגיל חמש

נולדתי כבת זקונים להורי יוצאי פולין ששרדו את זוועות השואה.

אחי נולד בקפריסין לאחר שהורי ניסו להגיע לארץ ישראל והבריטים לא נתנו להם. שם אחי מתי על שם אביו של אבי שנקרא מתתיהו. אחותי נולדה שלוש שנים אחרי אחי ונקראה שרה על שם אמו של אבי. אני נולדתי תשע שנים אחרי אחותי לאחר שאחותי לא הפסיקה לבקש אחות קטנה.

אני נולדתי בבית יולדות הקריה וגדלתי בהרצליה כל שנות ילדותי ונעורי.

הורי, אחי אחותי ואני

בבית הורי דיברו יידיש ועד גיל הגן אחיי לא ידעו עברית רק יידייש. כשנולדתי הורי כבר ידעו עברית ואיתי דיברו יידייש אבל אני תמיד עניתי ודיברתי בעברית.

הבית היה קטן ואני עם אחיי ישנו באותו החדר. הורי תמיד דאגו שלא יחסר לנו דבר למרות שהתקופה הייתה קשה. לא היה שפע ולא היה מספיק כסף. אבי עבד בעבודות מזדמנות אחר היה צבע ואחר כך הקים חברת בניה והפך לקבלן. תמיד הייתה לו מוטיבציה להצליח.

אמי הייתה עקרת בית חרוצה עושה הכל במו ידייה. טיפחה גינת ירק, שתלה עצי פרי, גידלה תרנגולות ואווזים שלא יהיה מחסור בביצים ובעופות ואפילו הכינה מלכודת דלי עם לחם ללכוד יונים והייתה מכינה לנו ארוחה לתפארת.

לא היה לנו הרבה, היינו מאושרים ונתנו כבוד להורים.

פעם בשבוע, היה יום כביסה כמובן שלא הייתה מכונת כביסה את המים הרתיחו בדוד גדול על פרימוס שזה היה מין תנור על נפט ועליו שמו את הדוד לחימום המים עם הכביסה. היה לאמי קרש כביסה שזה היה קרש עם חריצים או גלים ואמי שפשפה על הקרש את הכביסה שמו בעברית כסכסת. זאת הייתה עבודה קשה במיוחד לרחוץ את החיתולים בד שלי כשהייתי תינוקת.

את הקניות עשתה אמי במכולת השכונתית. החנווני היה תימני ואימא שלי למדה אותו יידייש. את מוצרי החלב מכר לנו מנדלה, שהיה עובר ברחוב עם עגלה וסוס ומוכר דברי חלב בסיסיים כמו חלב גבינה שמנת ואשל. מעדנים לא היו ואני זוכרת שאימא שלי הכינה לי שמנת עם תותים וסוכר וזה היה המעדן הכי טעים. ואם רציתי שוקו היא הייתה מרתיחה לי כוס חלב עם קובית שוקולד.

נפט לחימום הבית היו קונים אצל איש שעבר ברחוב עם סוס ועגלה ומכר נפט.

אני זוכרת שאמי תמיד דאגה לחמם לי את החדר ואת המקלחת עם תנור נפט שהכניסה למקלחת או לחדר שלא יהיה לי קר. סודה היו מוכרים בבקבוקי זכוכית והיו שמים לנו על יד דלת הכניסה.

קרח היו מוכרים למי שלא היה מקרר עם פריזר וזה למרבית האנשים. היה עובר ברחוב איש עם עגלה וסוס ומכר קרח וכל מי שקנה אמר לו כמה הוא צריך חצי בלוק או בלוק קרח.

הייתה לאבי דודה באמריקה שהייתה שולחת לנו חבילות עם קפה שהיה נדיר בארץ שוקולדים צעצועים בגדים ואפילו הייתה שולחת לנו כסף. בכסף הזה קנינו מקרר עם מקפיא קטן ומכונית סוסיתא. יש לציין שמוצרים אלו היו ממש נדירים. החיים היו פשוטים אבל היינו מאושרים. את אחי שלחו הורי ללמוד נגינה והוא למד על אקורדיון ומלודיקה ואף היה בתזמורת מכבי האש.

משחקים רבים לא היו לנו ואת שעות המשחק העברנו הרחובות עם ילדי השכנים במשחקים כמו שוטרים וגנבים, חמור ארוך, חמש אבנים, מחניים, הבנים שיחקו כדורגל או סטנגה, גולים וכדור סף עומדים בשני צידי המדרכה והכדור נזרק וצריכים לפגוע הסף המדרכה.

אחותה הגדולה של הסבתא מטפלת בסבתא

מכיוון שאחותי הייתה בוגרת ממני  בתשע שנים היא דאגה לי תמיד וטיפלה בי כמו אימא קטנה. דאגה שאגמור את כל האוכל, גם אם זה היה כרוך בריצה אחרי בכל הרחוב עם השמנת או הביצה. כשהורי היו נוסעים לבית הבראה אחותי הייתה שומרת עלי ומטפלת בי עד היום הקשר ביננו חזק מאוד והאהבה גדולה. כיום היא נשואה אם לשתי בנות וסבתא לשני נכדים.

 בילוי בחוף הים

אחי שהוא בוגר ממני בשתיים עשרה שנים יש לי ממנו פחות זיכרונות. עיקר הזיכרונות כשהיה בצבא בחיל הים בתחילת במשחתת אילת ואחר הועבר למשחתת יפו ובזה למעשה ניצלו חייו כי המשחתת אילת הוטבעה. כיום הוא נשוי אב לשלושה ילדים, שלוש עשרה נכדים ושני נינים.

אני נישאתי לבן השכן, יורם שהוא סבא של נועם (מכירה אותו מגיל קטן). יש לנו שני בנים שי וטל. שניהם נשואים ואני סבתא לארבעה נכדים.

אני ובן השכן יורם – לימים בעלי

אני למדתי הוראה לגיל הרך בבית ברל. עבדתי בתור גננת 35 שנה בגן אילנות בהרצליה. תקופה יפה של עבודה מאתגרת וסיפוק רב. פרשתי בשנת 2016 לגמלאות וכיום אני נהנית מזמן איכות של חוגים הרצאות טיולים הארץ ובעולם ועזרה לילדים בטיפול בנכדים.

מכיוון שהורי היו ניצולי שואה, משפחתם כמעט כולה נספתה בשואה. מצד אמי כל המשפחה נספתה. מצד אבי נותרה שתי דודות איתם היה לנו קשר. סבא וסבתא לא היו לי.

אספר קצת את סיפור חייהם הקשה של הורי. הורי נולדו בפולין.

אמי מניה

לאמי קראו מניה והיא נולדה בלודז'. לאביה היה בית מלאכה קטן לנעליים. כל המשפחה עבדה בבית המלאכה. הם גרו חמישה נפשות בחדר וחצי כשאמי היא הבכורה. השרותים היו בחוץ ולא היו מים בבית. החיים היו קשים.

בסמינר מורות

בשנת 1940 הייתה שמועה שהגרמנים עומדים להיכנס ללודז' היא ומשפחתה עברו לעיירה אחרת, אבל זה לא עזר הגרמנים הגיעו לכל מקום הודיעו לכל היהודים לצאת מהבתים ובזזו את בתיהם. כל הצעירים והבריאים נלקחו לעבודת כפיה. גם את אמי לקחו לעבוד במפעל תחמושת וגם אביה נשלח לעבודה. את אמה והאחים שלה החזירו הבייתה אבל לא לזמן קצר. הם נלקחו למחנה השמדה וכשאביה שמע שלוקחים אותם הצטרף אליהם. הם לא חזרו משם.

אמי המשיכה לעבוד במפעל תחמושת העבודה הייתה קשה לא היה אוכל. היא עבדה מהבוקר עד הערב עם חומרים מסוכנים. אם הגרמנים ראו משהוא חולה או מוזנח שלחו אותו למחנה השמדה ולכן אמי ניסתה להראות בריאה למרות שחלתה בשחפת. היא עשתה לעצמה מסמרטוטים בגדים והייתה צובטת לעצמה את הלחיים שתהיינה וורודות שיראו שהיא ניראית יפה וישאירו אותה בחיים.

כשהגרמנים שמעו שהרוסים עומדים לפלוש לפולין, הם לקחו את כולם לרכבות כי רצו להעביר אותם למחנות השמדה, אבל הם לא הספיקו. הגרמנים ברחו ואמי יצאה מהרכבת והלכה לחפש את משפחתה, אבל לא מצאה אף אחד. אמי נשארה לבד בלי משפחה. אספו כל הניצולים ושלחו אותם לגרמניה לתחנת מעבר לקראת נסיעה לישראל. אמי הכירה את אבי והם התחתנו במרסיי שבצרפת. את השמלה היא תפרה לעצמה. את השמלה העבירו אחרי הטקס, לזוג אחר שהתחתן. נשארה תמונה מיום נישואיהם והתמונה גזורה לחצי. את החצי השני התחלקו עם הזוג שהתחתן איתם וצולם איתם.

כל השנים אמי לא סיפרה על מה שעברה בשואה, אבל כשהנכדים היו צריכים לעשות עבודת שורשים התחילה לספר קצת ממה שעברה.

אבי שלום

את הסיפור של אבי אני פחות מכירה. אבי נפטר בגיל צעיר לא הכיר את ילדי. וגם כשחי לא הרבה לספר. שם אבי היה שלום.

אבי נולד בלובלין שבפולין למשפחה דתית. כשפרצה המלחמה החליט לברוח לרוסיה. הוא קבע עם אחיו לברוח הם קבעו להיפגש ברכבת. הם נפגשו, אבל אחיו התחרט ולא רצה לעלות לרכבת ולא שרד את המלחמה. אבי עלה על הרכבת ובמסע ייסורים הגיע לרוסיה ושרד. אני לא יודעת מה עבר עליו ברוסיה.

העלייה לישראל

כשנגמרה המלחמה ההורים שלי הכירו במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה. הם התחתנו ואז העלו אותם לאוניית מעפילים לטרון. הם חשבו שיגיעו לארץ ישראל, אבל המסע הקשה רק התחיל, אמי הייתה בהריון עם אחי והמסע היה מאוד קשה והסבל היה גדול. הייתה צפיפות רבה ולא היה מספיק אוכל ומים. האנגלים תפסו אותם לפני שהספיקו להגיע לארץ וסרבו לתת להם לרדת מהאונייה, ריססו אותם בגז מדמיע. אבי איבד את הראיה לתקופה קצרה ושלחו אותם לקפריסין. במחנות המעצר בקפריסין נולד אחי.

אחרי כמה חודשים עלו לישראל. קודם עלו המשפחות שהיו להם ילדים. כשעלו לארץ ישראל הם גרו בהתחלה בעתלית ואחר פיזרו את העולים בכל הארץ. הורי בתחילה גרו ברמת השרון ואחר כך בהרצליה.

חבל שהורי לא זכו להכיר את נכדי. הם בטח היו מאושרים לראות את נועם ואת שאר נכדי.

קישור לסרטון בו סבתא אירית מספרת לנועם

הזוית האישית

סבתא אירית: מאוד נהניתי בזמן איכות שלי ושל נועם ולספר לו על המשפחה שלנו.

נועם: מאוד נהניתי להקשיב לסיפורים של סבתא אירית.