מאגר סיפורי מורשת

שמי אהוד בן הגיא, נולדתי ב-19 במרץ שנת 1945, בקיבוץ דגניה ב' בישראל, להוריי רבקה ויוסף בן הגיא.

אבי, יוסף בן הגיא ז"ל, נולד בשנת 1902. כשהיה בן 11 עלה לבד לישראל מרוסיה, זה היה בשנת 1913, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא גר אצל רחל ויחזקאל דנין בתל אביב, הם היו חלק ממייסדי העיר, ולמד בבית הספר גימנסיה הרצליה, שם היה תלמיד מצטיין. למרות זאת, בגיל 17 הוא החליט שהוא לא רוצה ללמוד מקצועות אקדמיים והוא וכמה מחבריו, שביחד כל מה שהיה להם בראש זה להקים את הארץ ולבנות יישובים וקיבוצים, הצטרפו לקבוצה שהקימה את דגניה ב', ועד יומו האחרון הוא לא הסכים לעזוב את הארץ. אמי, רבקה בן הגיא ז"ל, נולדה בשנת 1909 והגיעה לדגניה ב' ועבדה שם כגננת, לאחר שסיימה את לימודיה בסמינר לווינסקי. בדגניה היא פגשה את יוסף. נולדו להם חמישה ילדים: דדי (דוד), רוחה (רחל), שמוליק, אהוד (אני) ושי.

זיכרונות ראשונים

הזיכרון, מבין הראשונים מכל ימי חיי, הוא מגיל 3. בשנת 1948, כשפרצה מלחמת תש"ח, מיד לאחר הכרזת המדינה, השריון הסורי ניסה לכבוש את שתי הדגניות (א' ו-ב') ואת הגשר על הסכר ולהמשיך לנצרת, חיפה 'ולחתוך' את ארץ ישראל שלנו. אני, בתור ילד בגיל 3, כמו כל יתר החברים ואחים שלי, פוניתי מהקיבוץ בלילה במשאיות שהגיעו מהצד השני של הירדן, ולקחו אותנו בהתחלה לקיבוץ גניגר ואחר כך לחיפה, ושם כל הילדים חיו עם המטפלות והאימהות, ביניהן אימא שלי, שלא נתתי לה ללכת, למרות שהיא טיפלה בילדים הבוגרים יותר. אני זוכר שכשהיינו בחיפה, הייתי אז כבר בן 3 וחצי, היינו מתנדנדים על הנדנדות. רק כשהעניינים נרגעו והפולשים נסוגו יכולנו לחזור לדגניה, כבערך חצי שנה לאחר עזיבתנו.

באותה תקופה לא היו מזגנים ובקיץ בדגניה הטמפרטורה הייתה מגיעה ל-40+ מעלות בצל (עד היום זה ככה), כך שיצא שביליתי בכנרת יותר זמן מאשר בבית הספר. למעשה לא רציתי בכלל ללכת לבית הספר, לא הסתדרתי עם המורות ואבא שלי המסכן היה צריך כל פעם ללכת לבית הספר ולהתנצל על כך שלא כתבתי כלום ולא עשיתי את שיעורי הבית. עם זאת כן הקשבתי בשיעורים ואת כל מה שאני יודע היום, על הטבע ועל התנ"ך למדתי מבית הספר הזה.

למדתי בבית החינוך המשותף בדגניה א', וכשהייתי הולך לשם הייתי הולך ברגל מדגניה ב' דרך שדות, וכל פעם שהייתי הולך בשדה החוגלות היו שורקות ואני הייתי שורק להן בחזרה והן לא היו שותקות.

יום אחד, כשהייתי בכיתה ד', אני וכמה חברים הלכנו לגנוב גויאבות מהמטע של דגניה א' והבחור שעבד במטע תפס אותנו ואמר לנו: "אתם יכולים ללכת הביתה, אבל אני לוקח לכם את המכנסיים", וחזרנו בבושת פנים, בלי מכנסיים ותחתונים. היינו הרבה פעמים גונבים בננות ותפוזים, היינו מבלים הרבה זמן בחוץ בחום.

התקופה הטובה ביותר בחיי

בכיתה ט' ילדי הקיבוץ עברו לגור עם הילדים (במקום עם ההורים) וכל שלושה ילדים קיבלו חדר נפרד ומטפלת. בערבים, אם היינו רוצים היינו יכולים ללכת לאכול עם ההורים, מה שכמעט ולא קרה, אז במקום זה היינו הולכים עם החברים. היינו חברים טובים, שיחקנו כדורגל, הלכנו לטיולים, ההורים שלנו לא ידעו איפה אנחנו ולא דאגו, לא היה שם מכוניות, או גנבים, לא היה כסף לאנשים בארנק, לא היו חנויות – מה שהיית צריך, קיבלת. יום בשבוע הילדים בכיתות הגבוהות יותר עבדו במסיקים, במטעים, ברפת ובלולים בשביל להכין את עצמינו לחיים בקיבוץ, בחקלאות. באותם זמנים אף אחד לא למד לבגרויות, לא היה צריך לעבור מבחנים, לא הייתה תחרותיות כמו שיש היום, המורים באו ללמד בשביל ללמד וכל תלמיד בא בשביל ללמוד כפי יכולתו. את התקופה הזו אני זוכר טוב מאוד, זאת הייתה התקופה הטובה ביותר בכל ימי חיי.

בכיתה ט' התחלתי ללמוד בבית ספר אזורי "תיכון בית ירח" על גדות הכנרת. בית ירח היה בית ספר חקלאי יותר, היה לי פחות עניין בלימודים שם. אני אהבתי יותר את המקצועות הריאליים-טכניים, בגיל 17 החלטתי שאני לא רוצה ללמוד יותר בכלל ועזבתי את בית הספר וחזרתי לדגניה ב' בשביל לעבוד במשק – לא סיימתי את בית הספר, לא הוצאתי שום תעודה. באיזשהו שלב החלטתי ללכת לבית ספר הטכני של חייל האוויר בקריות, עם עוד חבר שלי. שם למדתי אלקטרוניקה – למדנו על המכשירים ואיך לתקן אותם. בשנת 63 גוייסתי לצבא בתור טכנאי ועבדתי במשך שנתיים וחצי במעבדה לתיקון מכשירי קשר וניווט של מטוסי חיל האוויר של אותה תקופה. אהבתי מאוד את מה שאני עושה, נהניתי שם מאוד ואפילו פעם אחת נתנו לי ציון לשבח ממפקד חייל האוויר של אותם ימים. זה נמשך עד שנת 67. לפני שפרצה מלחמת ששת הימים אני כבר הייתי משוחרר מהצבא וחזרתי בחזרה לדגניה. כשהתחילה המלחמה נסעתי חזרה לבסיס שלי והתנדבתי לעבוד שם לזמן המלחמה, אבל המפקד של היחידה לא הסכים. חזרתי בחזרה לדגניה לעבוד במשק, השלמתי את תעודת הבגרות שלי, עשיתי בחינות כניסה לטכניון והתקבלתי ללימודי פיזיקה – לא הייתי תלמיד מצטיין, אבל הבנתי ואהבתי את מה שעשיתי שם מאוד.

"היו חיים שלאנשים היום אין ולא יהיה להם את זה יותר והם לא יבינו את זה אף פעם, הם לא יכולים לקלוט את זה, הם לא יכולים לקלוט שלא הכל זה תחרות, וזה גם עיצב אותי, מה שאני היום ועד סוף ימי חיי, לא חיפשתי מקום שאני ארוויח בו יותר כסף, רק חיפשתי מקום שיעניין אותי, שאני אוהב את מה שאני עושה."

הזוית האישית

רותי: התיעוד עזר לי להכיר, להתחבר ולבלות יותר זמן עם סבא שלי. נהניתי להקשיב לו בזמן שהוא מספר את סיפורי הילדות שלו שמהם הבנתי כמה שונה הילדות שלו משלי, של אז ושל היום. בזכות התכנית של הקשר הרב דורי שמעתי סיפורים מסבא שלי שללא התכנית אני לא חושבת שהייתי מכירה. אני שמחה שבחרתי להשתתף בתוכנית ועוד יותר שמחה שבחרתי לתעד את הסיפור של סבא שלי.