מאגר סיפורי מורשת

אני, סבתא של תומר, נכדי האהוב והקטן לבית בילינסקי. נולדתי בפולין בעיר לודג' בשנת 1951.

אבי, מנדל שיינר נולד בפולין וחי בעיר קרקוב. היה נשוי ולו ילד קטן, בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה נסע בגפו לבקר בני משפחה בעיירה קטנה ששכנה בגבול פולין רוסיה. בזמן שהותו שם, עיירה זו סופחה לרוסיה וכל התושבים התבקשו לשנות את תעודת הזהות שלהם כך שהנם אזרחי רוסיה. אבי הבהיר להם שהוא רק אורח ובעל משפחה בקרקוב ולכן סרב לשנות את אזרחותו. כיון שכך הוא נלקח למחנה עבודה בסיביר שברוסיה. עברו עליו שם שנים קשות ביותר, עבודה קשה, רעב וקור עז.

באותה עת הגרמנים כבר פלשו לפולין, אשתו רוזה ובנו דוד נלקחו, עם כל יהודי קרקוב לאושוויץ ושם נספו.

בתום מלחמת העולם השנייה הייתה דרישה של ממשלת פולין מממשלת רוסיה לשחרר את אזרחי פולין, כך נוצר מצב שאבי מצא עצמו נודד ברחבי רוסיה ומחפש מקור פרנסה. הוא התמקם בעיר פרונזה ושם פגש את אימי.

אימי, שרה (סוניה) נולדה ברוסיה בעיר אודסה. בפרוץ המלחמה אביה גויס לצבא ונפטר שם. אודסה הייתה עיר עם קהילה יהודית גדולה אך בשנת 1948 נכבשה על ידי הגרמנים וצבא רומניה שהיו בעלי בריתה של גרמניה הנאצית. המשפחה נאלצה לברוח מאודסה, כך שסבתי, אימי, ו-3 אחיה נדדו מעיירה לעיירה בחיפוש אחרי מקור פרנסה. לבסוף הם התמקמו בעיר פרונזה, אימי הייתה נערה בת 19 ויחד עם אחותה התקבלו לעבודה בבית חרושת ליצור כדורי רובים. הן עבדו רק תמורת מזון למשפחה וללא משכורת. בימים ההם גם זה היה הישג.

אחרי המלחמה כשאבי ואמי הכירו וידעו שאשתו ובנו נספו, הם התחתנו.

לאבי שהיה בעצם אזרח פולין, נתנה הרשות להגר לפולין. הם התמקמו בעיר לודג', שם הקימו משפחה. אחותי, בלה, נולדה בשנת 1947 ואני 4 שנים אחריה בשנת 1951.

.   

החיים שלנו בפולין היו בעיקר סביב הקהילה היהודית. למדנו בבית ספר יהודי, כל החגים נחגגו אצלנו בבית. תמיד היינו מוקפים בבית באהבה והרבה אורחים כדי לשמור על  חברת יהודים.

ליהודים הייתה קהילה שהעבירה לילדים פעילויות ובעיקר בחגים כמו פורים חנוכה ועוד. גם בית הכנסת, שהיה גדול ומפואר, שם דגש על הפעלות לילדים.

במבנה הקהילה אפשר היה  לקנות אוכל כשר ובחג הפסח אוכל כשר לפסח ומצות.

יחד עם זאת היו עדיין גילויי אנטישמיות. אני כילדה בחצר הבית, ספגתי קריאות כמו: "את יהודייה! סעי לפלסטינה".

למרות מה שמתואר כאן השאיפה של אבי וכל רצונו היה להגיע לארץ ישראל. אבא היה ציוני מאד והנחיל גם לנו את רעיון הציונות.

העלייה

בזמנים ההם לא היה פשוט להחליט ולעזוב את פולין. היה צורך בקבלת אשרת יציאה מהמדינה. אחרי כמה ניסיונות בשנת 1960 ההורים קיבלו את האישור הנכסף. בשנה זו בחודש ספטמבר עלינו כולנו: הורי, אחותי הגדולה ואני לארץ. ההתרגשות הייתה גדולה.  את העלייה עשינו דרך איטליה, לשם הגענו ברכבת, ומאיטליה באוניה שנקראה ירושלים, עבורי כילדה בת 9 זו הייתה ממש חוויה, כי האונייה הייתה בית מלון שט. שיא ההתרגשות הייתה כאשר אחרי שבוע של שייט הגענו בשעות הלילה לחיפה. אני אף פעם לא אשכח את התמונה של אורות חיפה וההתרגשות שאחזה בכל הנוסעים. עד היום הזיכרון המוחשי מעביר בי צמרמורת.

הסוכנות היהודית הפנתה אותנו לעיר באר שבע. כשהגענו לבאר שבע הורי היו די המומים, מעיר גדולה הגענו לשכונת צריפים ומסביב מדבר, חול וריקנות. קיבלנו מגורים שהיו בעצם צריף אזבסט ללא חשמל והשירותים היו בחצר הבית. הגענו לארץ בערב יום כיפור, לפני הצום. קבלנו מנת מזון לקראת החג, שכללה: בשר בשימורים מלוח, זיתים שלא הכרנו בפולין והיו לנו מרים ומלוחים. אני זוכרת כמה זה היה קשה להורי. לקח הרבה זמן להתרגל לטעמים אחרים.

לא היה קל. אנחנו הילדים התחברנו די מהר לילדים אחרים שהיו מקבץ מארצות שונות. בבית הספר ניסו מאד לעזור בקליטה, עד היום אני זוכרת את המורה, מרים, שעזרה לי ללמוד עברית והייתה רגישה להיותי חדשה בארץ.

להורי היה יותר קשה, השכנים סביבנו היו בעיקר עולים ממרוקו והיה קשה ליצור קשר ללא שפה. עוד בדרך לארץ, אבי ביקש שלא נדבר יותר את השפה הפולנית, הדבר נבע כמובן מההתנגדות לארץ מוצאו. אכן דיברנו רק אידיש עד שלמדנו עברית. בדרך זו הוא רצה למחוק את עברו הקשה ולהסתכל קדימה.

הקליטה הייתה מלווה בקשים. אך עבור משפחתי זה היה ניצחון על העבר היותר קשה. זו הייתה התקומה האישית שלנו.

הזווית האישית

תומר: נהניתי להשתתף בתוכנית. כל הסיפורים עניינו אותי ובמיוחד הסיפורים של סבתא שלי. המפגשים קירבו אותי אל סבתא שלי ולמדתי עליה דברים שלא ידעתי. על הדרך קיבלתי גם תה ופספסתי שיעורים… סבתא לאה: תומר, שמחתי מאד שהחלטת להצטרף לפרויקט רב דורי. ראשית כי היתה לנו הזדמנות לחוות יחד נושא מעניין. היה נהדר להשמיע לך סיפורים מעברי שלא הכרת. שמחתי שהיית קשוב לי ולאחרים וגם היה לך מעניין. גאה בך יקירי.! התוכנית רב דורי הוא באמת פרויקט מעניין וחשוב. נותן הזדמנות נהדרת להכיר את ההיסוריה המשפחתית, ומעבר לכך מסיפורים של אחרים מעניק לילדים ידע על ההיסטוריה של היהודים בתפוצות ומעט מהקמת המדינה. בעיני היו מעט מידי מפגשים כדי באמת להתחבר לאחרים. למרות זאת נהנתי מהמפגשים שהיו. הרעיון לעשות זאת עם קבוצה מהעדה הדרוזית הוא מעניין מאד אבל היה על קצה המזלג . אני אישית הייתי רוצה ללמוד עליהם הרבה יותר. בכל זאת תודה על ההזדמנות הזו.