מאגר סיפורי מורשת

שמי אמיתי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית בבית הספר, במסגרתה אני מתעד את סיפור חייה של סבתי, יערה אורלב, ומעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית. וכך סיפרה לי סבתא יערה:

ילדות

נולדתי ב-14 למרץ בשנת 1943 בכפר קטן בקזחסטן שנמצא ליד עיר בשם אטבסר.

בשנת 1939 אימא שלי ניסתה לברוח עם חברות שלה מפולין לתוך רוסיה, שעוד לא הייתה חלק ממלחמת העולם השנייה, אבל שומרי הגבול עצרו אותן ושלחו אותן בחזרה. החברות שלה רצו לחזור לביתן בפולין אבל אימא שלי לא הסכימה, הן נשארו עד חילוף השומרים וניסו לברוח שוב. בפעם הזאת השומרים אמנם תפסו אותם שוב, אבל הסכימו להכניס אותם לבית כלא מעבר לגבול ברוסיה. הן בילו שנתיים בבית הכלא, עד שהמלחמה התחילה להיכנס לתוך רוסיה. כשהתחילו קרבות ברוסיה, שחררו אותן מבית הכלא והראו להן על מפה לאן מותר להן ללכת. אימא שלי ראתה על המפה את העיר אסטרחן, שממוקמת ליד נהר הוולגה, והחליטה לעבור לשם כי כפי שאמרה לחברותיה – אין רעב בעיר הנמצאת על נהר, כי אפשר לדוג דגים. באסטרחן היה לאימא שלי רומן עם הבן של המארחת שלה ושל חברותיה.

חזית המלחמה החלה להתקרב לאסטרחן ולכן עברו לקזחסטן, שם אימא שלי גילתה שהיא בהריון. חברותיה רצו שתעשה הפלה, אבל היא לא הסכימה וכך נולדתי אני. בקזחסטן היה לה רומן נוסף שהוביל ללידה של אחותי. גרנו שם עד 1946 וסוף המלחמה, ואז חזרנו לורשה שבפולין. אימא שלי גילתה שאף אחד ממשפחתה לא שרד את המלחמה בפולין, וחברותיה הודו לה על שהתעקשה שימשיכו במסע. בוורשה היא פגשה את בעלה לעתיד, שמסתבר שברח גם הוא לרוסיה בזמן המלחמה וחזר לפולין בסופה. ביחד אימא שלי ואבי החדש החליטו שהם רוצים להגיע לארץ ישראל ולחיות שם, כי שניהם היו ציונים והיו להם חברים שגרו כבר בישראל.

באותו זמן שניהם היו חלק מאגודות ציוניות שרצו לעבור ביחד לישראל, והחליטו כולם להגיע לאיטליה ולהיפגש שם. הם החליטו להכניס אותי ואת אחותי למעין בית ילדים שיכל להעביר ילדים לארץ ישראל בצורה חוקית, בזמן שהם עשו את דרכם לעבר איטליה. אני ואחותי נשארנו במוסד ועברנו איתו מפולין על צרפת לכיוון ישראל. אני זוכרת שראיתי ילד מנסה לברוח מהמוסד, וראיתי אותו רץ בין החורבות של ורשה. לאחר מכן מדריכה לקחה אותנו להורים שלנו באיטליה, אני זוכרת שהיו לי נעליים חדשות ושהן לחצו לי, עלינו על אונייה עם המדריכה ושטנו לעבר איטליה. אני זוכרת שעמדנו על הסיפון וראיתי את הרציף ועליו הוריי, ואני זוכרת את אבא שלי מחזיק ילדה קטנה, שאחר כך גיליתי שהיא אחותי החדשה. הם עלו על האונייה והמשכנו את הדרך לישראל.

עלייה לארץ ותקופת הלימודים

כשעלינו לישראל גרנו באוהל גדול ביחד עם כמה משפחות אחרות למשך כמה שבועות. אני זוכרת שהייתה סערה גדולה והרוח העיפה את האוהל. הגענו לבית עולים וגרנו שם תקופה, ואני זוכרת שהסתובבתי בחוץ בין השלוליות והסלעים, ומצאתי דג מת. הבאתי אותו לאימא שלי וביקשתי לשים אותו במים, כי לא הבנתי שהוא כבר מת ושמים לא יחזירו אותו לחיים. עברנו לגור בקריית מוצקין, ואני זוכרת את אימא שלי מנשקת את הקירות בבית. ההורים שלי היו מאוד מאושרים שיש להם בית בארץ ישראל. הם היו הולכים לשיר במקהלת הפועלים בקריית חיים, ונדמה שתמיד הייתה מוזיקה בבית.

למרות שהיו הרבה עולים בישראל, בקרבתנו אף אחד לא היה עולה חדש, אני זוכרת שכשאימא שלי שמה אותי בגן ילדים, כל הילדים היו רצים אחריי ומבקשים ממני להגיד כל מיני מילים כדי לשמוע את המבטא שלי. זה כל כך הפריע לי, שתוך חודש למדתי עברית ואסרתי על אימא שלי לדבר אלי בפולנית בציבור.

בבית הספר עסקתי בהרבה תכנים, בגלל שהייתי שונה ומרוחקת מרוב הילדים, רציתי להוכיח שאני לא פחות טובה, והייתי התלמידה הכי מצטיינת בכיתה. הייתי ספורטאית, רקדנית ושחקנית, ופיתחתי ביטחון עצמי יותר גדול. אימא שלי רצתה שאני ארקוד מאז שהייתי קטנה, כשהייתי בת 6 או 7 היא הלכה למורה לריקוד ובגלל שלא היה לה כסף, הציעה שתנקה לה את הסטודיו פעם בשבוע כדי שתלמד אותי, והמורה הסכימה. היה בכיתה שלי תלמיד אחד שהיה ממש מסכן, לא הצליח בלימודים ולא היו לו חברים. יום אחד המורה החליט להושיב אותו לידי כדי שילמד יותר טוב, כי הייתי התלמידה הכי טובה. הייתי תופסת אותו קורא ספרים באמצע השיעור ולוקחת לא אותם, כי הרגשתי אחריות כלשהי על זה שילמד. פעם אחת המנהל הגיע ושאל אותו: "עשית שיעורי בית?" וכשהילד ענה לא שלא, הוא אמר לו לצאת מהכיתה. ממש כעסתי וקמתי ואמרתי לו: "איך אתה חושב שהוא ילמד כשאתה מוציא אותו מהכיתה כל הזמן?!". המנהל היה אדם חכם, והוא נתן לו להישאר.

שירות צבאי

עוד לפני הצבא ידעתי שאני רוצה ללמוד ולעבוד בתחום טיפולי, והמורה שלי לריקוד רצה שאני אמשיך לרקוד. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות אחרי הצבא והאם אני אמשיך לרקוד, אמרתי לו שלא, שאני רוצה לטפל, והוא סיפר לי על תחום חדש באמריקה שנקרא טיפול בריקוד, והוא פשוטו כמשמעו – טיפול בריקוד. הגעתי לצבא ואמרו לי שבעקבות ההצלחה שלי בלימודים אני אהיה מפקדת כיתה (מ"כית), וממש לא רציתי. רציתי תפקיד קל כי הצבא ממש לא עניין אותי ורציתי לסיים איתו כמה שיותר מהר. בסופו של דבר ישבו איתי ודיברו איתי ולבסוף הסכמתי. הייתי מפקדת כיתה ואז הייתי קצינה (מ"מית) לשלושה מחזורים. הייתי אמורה להמשיך כמ"מית אבל קצינת חינוך אחת עזבה ולקחתי את מקומה. מאוד נהניתי להיות קצינת חינוך. רק הייתי צריכה למלא טפסים ולהתקשר לכל מיני מרצים, ויכלתי לרקוד בתל אביב באופן קבוע. בסופו של דבר השתחררתי מהצבא כסגן אחרי שירות סדיר.

נישואים ומקצוע

אחרי שסיימתי את הצבא קרו כמה דברים: המשכתי לרדוף אחרי טיפול בריקוד וחיפשתי מקומות שעשו את זה והכרתי את אורי בעלי לעתיד. התחלתי ללמוד ספרות באוניברסיטה בחיפה. חודש אחרי שהכרתי את אורי התארסנו, וההורים שלי היו מאוד מודאגים. הוא היה גרוש, הייתה לו ילדה והוא היה מבוגר ממני בהרבה, אבל אני רציתי להישאר איתו. רציתי להגיע לירושלים, שם הייתה האוניברסיטה היחידה בארץ, כדי ללמוד משהו שיעזור לי להתקדם לעבר טיפול בריקוד. הגענו למעלה החמישה, אורי עבד כרפתן שכיר והתחיל לכתוב ספרים בצד. היינו שכירים, והרווחנו כסף. התחלתי ללמוד באוניברסיטה, חינוך מיוחד ותולדות האומנות, עד שלבסוף התחלתי לעבוד בטיפול בריקוד.

תחביבים

תמיד אהבתי מוזיקה, כשהייתי קטנה רציתי לנגן בפסנתר, אבל להורים שלי לא היה כסף, ולכן אימא שלי שלחה אותי ללמוד לנגן באקורדיון. לא אהבתי לנגן באקורדיון ולא ניגנתי בו מאז. הבן שלי איתמר ניגן בצ'לו כמה שנים, עד שלבסוף הוא הפסיק, וסתם היה לנו צ'לו בבית. יום אחד, כשדיברתי עם המורה של איתמר, היא הציעה שאני אתחיל לנגן. אמרתי לה שאני אנגן כשאצא לפנסיה, והיא אמרה לי: "למה לחכות? תתחילי עכשיו.". התחלתי לנגן בצ'לו וניגנתי חמש שנים. קרו כל מיני דברים מסביבי וכבר לא היה לי ראש לצ'לו, ולכן הפסקתי. כשיצאתי לפנסיה חזרתי למורה וסיפרתי לה שראיתי סרט על הכלי ויולה דה גמבה, מין כלי מיתר ענקי. שאלתי אותה אם אני יכולה לנגן בכלי הזה והיא הפנתה אותי למורה אחרת. שכרתי אצל המורה ויולה דה גמבה, ואני מנגנת כבר 20 שנה.

כיום אני גרה בירושלים, אני עדיין מנגנת במקהלה ונהנית ממוזיקה כמו תמיד.

הזוית האישית

אמיתי הנכד המתעד: למדתי הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא שלי וזה היה תהליך מאוד מעניין.