מאגר סיפורי מורשת

שמי דפנה אבידור ב1947 בחיפה.

בשנת  1936 נוסד המפעל של משפחת ציסר "מפעל לביא” (תנורי לביא). בהתחלה עבדו עבור הבריטים, ויצרו את גגות הפח של כל המחנות הצבאיים של הבריטים. אחר כך ייצרו פתיליות ותנורי לביא. תנור אפייה תוצרת "לביא". התנור שימש לאפייה לפני תקופת תנורי החשמל בשנות  ה- 50-60 של ראשיתה של מדינת ישראל. את התנור היו מניחים על הגז או הפתילייה, והאוכל נאפה בעזרת החום שעטף אותו. האמאיל מקורי ובמצב נדיר! בתוך התנור יש סימנים של שימוש. פריט עיצובי ונוסטלגי אותו חייב כל אספן פריטי ארץ ישראל.

לרוב  האנשים לא היו תנורי חשמל או כירת גז והם בישלו על פתיליות. ולכן סבא רבא שלי סיומה ואח שלו יאשה, יחד עם אבא שלהם אשר ואמא פסיה היו מייצרים תנורי אפיה, שמניחים אותם על הפתילייה. ויותר מאוחר על כירת גז.

עם קום מדינת ישראל ב1948 הגיעו עשרות אלפי עולים שגרו במעברות, באוהלים וצריפים, וכולם בישלו על הפתיליות ואפו עם תנורי לביא.

סבתא רבתה שלי סבתא פסיה, היה לה תפקיד לאפות בכל דגם חדש של התנור שעשו (חלון מרובע חלון עגול, צורת לב) כדי לוודא שהוא אופה בצורה אחידה. היא לא ממש טרחה להשקיע הרבה זמן בהכנת עוגיות, ולכן היתה עושה עוגייה עגולה ענקית, כמעט בגודל התבנית, בודקת שהקצוות לא שרופים בצד כלשהוא ואז היתה נותנת לנו הנכדים את העוגייה ואומרת: "אפיתי עוגייה ענקית במיוחד עבורך" ואל תראה לאף אחד. כל נכד היה בטוח שרק הוא זוכה לכך- כי היא אוהבת אותו יותר מהאחרים. היום התנור מאד מבוקש כפריט אספנות ונוסטלגיה, והרבה מעצבי פנים אוהבים להשתמש בו כפריט עיצובי.

הזווית האישית

 עלמה: לא יכולתי לבקש תכנית יותר טובה מזאת. היה ממש כיף וראיתי גם איך סבתא נהנית.

סבתא דפנה: החוויה שלי מהקשר הרב דורי הייתה מורכבת משני נושאים: 1. בזכות התהליך נזכרתי ושחזרתי את חוויות ילדותי, והקשר שלי עם סבתא שלי, ומנבחרת ההתעמלות במכון וינגייט.

2. הייתה לי הזדמנות להיות רק עם הנכדה עלמה, מבלי שיהיו עוד נכדים בסביבה, וככה הכרתי אותה יותר לעומק והקשר שלנו, שגם ככה מלא אהבה, גדל עוד יותר.