מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מנציחה במאגר המורשת של התכנית את סבתי אסתר, באמצעות דברים שסיפרה לי עליה אמי. אסתר פסל כספי (26.10.1953 – 19.2.2020) היא סבתא שלי, אמה של אמי. היא הייתה הבן אדם הכי קרוב אלי לתקופה ארוכה מאוד עד אשר נפטרה.

סבתא אסתר נולדה בחיפה וגדלה בבית דתי בשכונת תל חנן, בהתחלה במעברות, בצריפים ובעוני ולאחר מכן בשיכונים. סבתא שלי היא בת לשני ניצולי שואה (מרים ויעקב, שעלו בסוף מלחמת העולם השנייה מהונגריה) ושם נעוריה היה אסתר פסל אברהם, היא אחות למשה (כיום בן 71), אחות לגיטל ויוסל אשר נספו בשואה ואחות לשמוליק שנפטר כאן בארץ כשהיה קטן. אביה (יעקב) איבד במלחמת העולם השנייה שני ילדים, את רוב אחיו, את אשתו הראשונה ואת הוריו. ובנוסף, עבד בארץ ב"סולל בונה" (סולל בונה היא מחברות הבנייה הגדולות בישראל, והוותיקה שבהן) והיה שליח הציבור של בית הכנסת.

סבתא אסתר התחתנה ביום הולדתה ה 18 עם סבי (יצחק כספי) ויחד הם גידלו שלושה ילדים: גלית, יפית (אמי) ושרון, ושמונה נכדים.

בחרתי לעשות את התיעוד עם אמי (הבת האמצעית של סבתא) כדי ללמוד ולדעת עוד על האישה המדהימה שאני גאה לקרוא לה סבתא, ואת כל מה שלא הספקתי לשמוע ממנה על חייה ואת כל צדדיה שלא הספקתי להכיר. כפי שציינתי, סבתי הייתה מאוד קרובה אלי, בעיקר אחרי טיול שעשינו יחדיו עם אמי (טיול של שלושה דורות). בטיול נסענו ללונדון לחמישה ימים שבהם טיילנו בהרבה קניונים, מסעדות אבירים בסגנון ימי הביניים ואפילו בסירת ברווז צהובה באגם. סבתא שלי הייתה ולעולם תישאר מלכת המשחקים! כל המשחקים! ממשחקי קלפים כמו סבלנות ורמי ועד 'ארץ עיר' בו היא תמיד ניצחה אותנו, לא משנה כמה ניסינו. כל המשחקים חוץ מטאקי… זה כבר לא היה לרמתה… סבתא הייתה אדם מדהים ואהבה לצפות בגשם ממסתור הכביסה, להביא לכולם כסף כמו רוטשילד, לשחק איתנו, לצעוק עלינו ועל סבא הרבה פעמים, לראות בעיקר איתי את הסדרה "ד"ר פול" ולאכול כל שבוע לפחות פעם אחת ב"דלי קרים". אני לא חושבת שיש אדם ראוי יותר שאעשה עליו את העבודה מאשר סבתא שלי.

בית ומשפחה

סבתא אסתר נולדה בבית לא עשיר, די עני, וכך גדלה רוב ילדותה. למרות הכל, ביתה היה תומך, דואג ואוהב.

עד ליום מותה שמרה על קשר עם מספר מחברות הילדות שלה, שהכירה בשיכונים, וכיום אימא שלי בקשר עם חלקן, כיוון שהן נחשבות לחלק מהמשפחה. כאשר הייתה בת 17 בערך הוזמנה לחתונה שבה הכירה את סבא שלי. סבא שלי עישן הרבה והתאהב בסבתא שלי ממבט ראשון, ולכן עשה עם אביה של סבתא עסקה – "אם אני מצליח לגרום לבת שלך לרקוד איתי אני מקבל חפיסת סיגריות". לאחר המון ניסיונות, כיוון שסבתא שלי הייתה אדם עקשן שלא אוהב להיות במרכז הרבה, הם רקדו יחד ולבסוף התאהבו. כאשר סבתא הגיעה לגיל 18, היא נישאה לסבי, יצחק, ויחד הקימו את המשפחה הגרעינית שכללה אותם ושלושה ילדים. מאז אותו ערב סבי וסבתי היו רוקדים המון לצלילי הרדיו, ותמיד אהבנו לצפות בהם.

סבי היה איש צבא המון שנים, ולכן סבתי הייתה מי שגידלה את הילדים רוב הזמן. תוך כדי גידול הילדים סעדה את הוריה ואמה אף גרה בביתה. סבתי חונכה על ערכים רבים של נתינה, עזרה ללא תמורה ואהבה ללא גבול, והיה ניתן לראות זאת בכישורי האירוח שלה. מבחינת סבתא אירוח של שלושים אנשים היה דבר של מה בכך, והבישולים והאפייה שלה ידועים בקרב כולם, וכיום מתגעגעים לזה לרוב.

שואה

כפי שציינתי, הוריה של סבתא אסתר, יעקב ומרים, היו ניצולי שואה שעלו לארץ מהונגריה. במלחמה סבא יעקב איבד את אשתו הראשונה ואת שני ילדיו, מה שהפך את סבתי לאחות שכולה למחצה, ובנוסף נקראה על שם סבתה שנרצחה בשואה. עקב השואה הוריה של סבתי עברו כמובן טראומות רבות, שהיו עימם עד יומם האחרון וגם השפיעו על ילדיהם. דוגמאות לכך הן: שסבא יעקב לא יכול לשמוע נעלי עקב בכלל, ולכן בבית לא הלכו עם עקבים, מכיוון שהם הזכירו לו את המגפיים של הנאצים, אגירה של מזון וניצול כל פיסת מזון למאכל לא משנה מה – סבתי למדה מהם להכין קציצות מהשאריות של השניצל כדי שלא ייזרק אוכל ועוד. נביחות כלבים מהרחוב או מהשכנים היו נוראיים, וסבא יעקב היה יכול לפעמים פשוט לפרוץ בבכי ללא סיבה, או להיותם הורים מאוד מגוננים וקשים ועוד. כל התופעות הללו גרמו לסבתא שלי לגדול איתם כמעט כאילו חוותה את זה בעצמה, לקבל חלק מהן ולהעביר אותן גם למשפחה שלה.

כיוון שסבתי חוותה את התופעות של  השואה ואת הסבל שהשאירה לניצולים ממנה, סבתא הבינה את חשיבותה של השואה ואת השפעותיה והחליטה להתנדב רבות עם ניצולי שואה בכך שדאגה להם למזון או שהייתה מדברת איתם בטלפון כדי שלא ירגישו לבד ובנוסף תיעדה בדפי הזיכרון של"יד ושם" את הסיפור של משפחתה שנרצחה במלחמה.

יהדות ומסורת

משפחת אברהם, משפחתה של סבתי, הייתה משפחה יהודית מסורתית הונגרית שהשתייכה לקהילת "סאטמר" ולקהילת "נטורי קרתא" שהיו קהילות חסידות מאוד. סבא יעקב היה אדם דתי, בגלל ועל אף השואה, ונשאר מאמין מאוד והחליט להיות שליח ציבור של בית הכנסת עד ליום מותו. סבתי למדה באולפנה ואחיה למד ב"חיידר". לאורך כל חייה המשיכה לשמור על המסורת היהודית הכוללת הדלקת נרות שבת, קידוש, שמירת שבת וחג, הפרדת בשר וחלב, אכילת כשר בלבד. סבתי הייתה מחוברת רבות לאלוהים, גדלה וחיה באמונה שלמה ביהדות. בימיה האחרונים, על אף כעסה והתלבטויות רבות לגבי קבורה יהודית או אזרחית חילונית, בחרה בקבורה יהודית כהלכתה בהתאמה לבית שבו גדלה ועל ערכי החינוך היהודי עליו התחנכה.

סבא וסבתא ביום נישואיהם

התנדבות

אמי מתנדבת המון. בין עם כלבים וחיות ובין עם אנשים בעלי מוגבלויות או אנשים מבוגרים ואפילו חיילים. היא רצה מסביב לשעון ללא הפסקה כדי לתרום כמה שרק אפשר ותמיד אומרת 'שרק נהיה בצד הנותן'. את תכונת הנתינה המדהימה והנערצת הזאת היא קיבלה מסבתא. אני זוכרת שאבא שלי, שעובד במשטרה, סיפר לי פעם אחת שהוא עבד ליד הבית של סבא וסבתא עם מחלקה שלמה וביקש מסבתא אם אפשר לבוא לאכול משהו, והיא כמובן ענתה שכן. הם הגיעו אחרי פחות משעה וחיכתה להם סעודה כיד המלך שלא יחסר ועם כל טוב. סבתי הייתה, ואני מאמינה שגם עכשיו בעולם אחר, אדם שרק נותן ללא הפסקה ותמיד חשבה על אחרים, בטוב ובחולי, בעושר ובעוני. סבתי התנדבה לאורך כל חייה הבוגרים בעמותות רפואיות שעוזרות ותומכות בחולים ובמשפחותיהם, כגון: העמותה למחלות נדירות, העמותה לפסוריאזיס, עמותות לניצולי שואה ועוד. במהלך השנים בהן סבי שירת בצבא, היא הייתה מאמצת חיילים בודדים לביתה הפרטי ביחד עם כל משפחתה הגרעינית, לחגים, לימים או לחודשים. בשנותיה האחרונות, התנדבה בעמותת "כרובית" שבה הכינה אוכל בכמויות אדירות למשפחות נזקקות ולקשישים והרבה זכו לטעום מהתבשילים שלה.

מוות והנצחה

באוקטובר 2019 סבתי אובחנה בסרטן ריאות. לאחר ארבעה חודשים, בפבואר 2020, היא נפטרה מהמחלה בגיל 66 בלבד והשאירה אחריה בעל, שלושה ילדים ושמונה נכדים. ארבעה ימים לפני שהיא נפטרה הלכנו לפארק כל המשפחה והקרובים כי ידענו שהיא חולה מאוד והבאנו לה סיום מתוק כביכול עם האנשים שהיא הכי אוהבת בעולם. היא נפטרה בשעות הבוקר המוקדמות במטבח, במקום הקבוע שלה ובבית המדהים שלה. היא טופלה בבית החולים "תל השומר" ולאחר מותה היא הונצחה באותו בית החולים, לטובת הצוות הרפואי במחלקה בה טופלה, על ידי שיפוץ חדרי ההלבשה של הצוותים הרפואיים וחדר האוכל. אין ספק כי סבתא אסתר השאירה חותם ענק גם לאחר מותה.

סבתא אסתר וחדר ההנצחה לזכרה

הזוית האישית

תמר הנכדה המתעדת: נהניתי לשמוע על סבתי ולהכיר אותה עוד, גם שהיא איננה.

מהזוית של אמי: שמחתי לספר ולשתף על האדם המדהים שהייתה אימא שלי.