מאגר סיפורי מורשת

שמי אהרן משה טייכמן, נולדתי ברומניה בראש השנה תרח"צ, לאבי ר' שמואל ולאמי מרת פרידה טייכמן בכפר ציגנשי שברומניה.

עד מלחמת העולם השנייה נהנתה משפחתי מחיי שלווה ורווחה. בית גדול, רפת, סוסים, מחלבה, שדה תבואה ובית חרושת לסודה. אבי בהיותו אמיד, היה מלווה כסף לאנשים. כאשר היה נפטר בעיירה יהודי עני, נהג אבי במנהג מופלא: כמו כולם, הוא היה משתתף במסע ההלוויה וצועד בין האנשים. אך בעת הקבורה, היה אבי ניגש לקדמת השיירה, ממש לשפת החפירה. הוא  היה מוציא מכיסו את שטרות ההלוואה שחב לו אותו נפטר; ואז, מעל הקבר הפתוח ולתדהמת כל הנוכחים, היה אבי קורע את שטר החוב ומכריז שהחוב בטל ומבוטל!

אין זה קל כלל לוותר על חובות שכאלה. לעתים היו בני משפחתו אף מתרעמים עליו בשל כך. אך אבי, בטוב לבו המיוחד ובאמונתו האיתנה, הבין עד כמה חמור הדבר להגיע לשמים עם קופת חובות. הוא חפץ בכל לבו, שהנפטר יעלה למעלה ללא כל רבב של חוב. לכן מצדו הוא, עשה כל התלוי בו כדי להשיל מעל הנפטר את כתב האישום הזה. עד כמה אוהב ישראל היה אבי!

במלחמת העולם השנייה

בעיצומה של המלחמה, נשלח אבי למחנה עבודה, בעוד שאר המשפחה גורשנו בכפייה בחוסר כל לעיר הסמוכה, על פי תכנית ההגירה הכפויה שהפעילו הרומנים עם הכובש הנאצי. הורשנו ליטול עמנו מעט בגדים, מזון בסיסי וכמה כלי בית. בזמן הכיבוש הנאצי כל יהודי רומניה חייבים היו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם,  גם על הפיג'מה. אפילו לגן היינו חייבים להגיע, כשטלאי צהוב ענוד על בגדינו.

באחד הימים, החליט אחד החיילים הגרמנים להתעלל ביהודים. מה עשה? הוא ציווה על כולנו לצאת מן המקלטים ולהסתדר בשורה אחת.  היו שם גם ילדים קטנים, ואמותיהם לקחו אותם בזרועותיהן. אף אני ואחי היינו ביניהם. החייל נעמד מול כולנו, רכן מעט, וכיוון את נשקו לעברנו. כמעט בטווח אפס! הייתה זו 'חרב חדה על צווארנו', באופן ממשי! ידענו באותו רגע, שאלו הן השניות האחרונות לחיינו עלי אדמות!  האם בכלל ניתן, במצב איום שכזה, 'לא להתייאש מן הרחמים'?!

לפתע, בשנייה האחרונה, עוד טרם הספיקה חית האדם לבצע את זממה, הגיע המפקד של הפלוגה. הוא הבחין בחייל, וקלט שהנה אמור להתרחש כאן טבח המוני. בו ברגע זעק לעברו: "חדל!" ופיזר את כל היהודים לחזור למקלטים.  כיצד ארע הנס המופלא הזה? אמרו אז כולם: "בזכות הילדים הקטנים ניצלנו כולנו".

לפני שגירשו אותנו מביתנו שבציגנשי, לקח אבי את כל התכשיטים של אמי ואת שעון הזהב שלו. היה זה שעון כיס עם שרשרת, כמו של רבנים, כולו זהב. הוא חפר במרתף ביתנו ושם הטמין אותם.

אחרי המלחמה

לאחר המלחמה שב אבי ממחנה העבודה והמשפחה התאחדה מחדש וחזרה לציגנשי. את הבית הוא לא מצא, מכיוון שנחרב במלחמה. אך היו לו סימנים היכן היה, ועל פיהם גילה את המרתף. הוא הבחין שאנשים כבר חפרו וחיפשו שם לפניו. אך בחסדי ה' הם לא מצאו את התכשיטים. רק אבא מצאם והביאם עמו אלינו, ליאשי.

עם הגירוש, הפך אבא לעני מרוד. אבל היות שהיה אדם חרוץ, מצא מיד עבודה בבית-חרושת מסוים והתחיל לעבוד. לפני חג הפסח חפר אבי גומה באדמה ובה היה מכשיר את מספר הכלים שהיו לנו לחמץ.  גם בחנוכה זכור לי שחתך תפוחי אדמה לשנים ו'חפר' בהם גומות כדי לתקוע בתוכן את נרות החנוכה.

זכור לי שבהיותי כבן 5-6, היה אבא קם להתפלל לפנות בוקר. בבית שררה עדיין עלטה. אך אבא היה מדליק עשִשִית נפט; מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין. ואז, לאורה העמום של העששית, היה אבא פותח את סידור התפילה, ומתפלל ברגש, מילה במילה, מתוך הסידור. רק בגמר התפילה, כשסיים לשפוך שיחו לפני קונו, היה הולך לעבודה. בלילי שבת היה אבא שר זמירות לשבת.

היתמות מאב

זמן קצר לאחר מכן, נפל אבי למשכב ונפטר מדלקת ריאות חריפה. נשארנו יתומים, אני בגיל 7 ואחי דב שי' בגיל 6. ואמנו אלמנה. אמרתי את הקדיש לעילוי נשמת אבי בכל יום משך אחד עשר חודשים. הייתי קם השכם בבוקר, הולך לבית הכנסת ושוהה שם משך כל התפילה; התפללתי כמה שיכולתי ואמרתי קדיש.  משם, מבית הכנסת, הייתי ממשיך והולך לבית הספר. השתדלתי מאד לא לאחר לבית הספר, כי כל המאחר נענש במַקום – המורה הכתה אותו בסרגל על קצה האצבעות.

אולם פעם אחת איחרתי שלא באשמתי. הגעתי לבית הכנסת מוקדם כרגיל, אך כשהתקרבתי לפתח, נרתעתי אחורה בבהלה: כלב אימתני  ומגודל עמד לפני הכניסה וחסם בגופו את הדלת. פחדתי ממנו מאד ולא נכנסתי. מה עשיתי, אפוא? פשוט עמדתי מחוץ לבניין והתחלתי לבכות מרה. היה זה בחוץ, בכפור הנורא של רומניה. אך לא חשבתי כלל לשוב הביתה בלי לומר קדיש. רציתי בכל מאודי לומר קדיש לעילוי נשמת אבי. אכן, הייתי צעיר מאד, בגיל שבע בלבד. אך חשתי, עד כמה נחוץ לומר קדיש על אבא!

הן זהו הדבר היחיד שאני יכול לפעול למענו למעלה! זוהי סגולה לנפטר להיפטר מגהינום! הרי מדי יום אני מתאמץ, קם לפנות בוקר, מכתת רגלים בשלג ובבוץ, ולא מוותר על אמירת קדיש אף פעם! איך אוכל לומר עתה? הרי הכלב האיום מפריע לי להיכנס! כך עמדתי בחוץ, קופא מקור, מתייפח מרות.

פתאום נפתחה דלת בית הכנסת, והיהודי הראשון יצא משם. הוא מצאני בוכה, ושאלני לסיבת בכיי. סיפרתי לו שעלי לומר קדיש, אך אני ירא מהכלב.  אזי הכניסני היהודי לבית הכנסת, וב"ה יכולתי לומר קדיש על אבי.  אבל לבית הספר איחרתי באותו יום. למורה הגויה לא היה אכפת מה עשיתי ומהי סיבת האיחור. היא קיימה בהידור את העונש המוטל על ילד שמאחר לשיעור: בו ברגע ציוותה עלי להראות לה את אצבעות ידי, והכתה עליהן חזק בסרגל. כך הייתה לי סיבה נוספת לבכות באותו יום…

באותה תקופה רוח הקומוניזם שטפה את מזרח אירופה והמוני צעירים יהודים התבוללו. השלטונות הרומנים הפכו בינתיים להיות קומוניסטים, וחששנו מהם מאד. הם היו אוספים יתומים ושולחים אותם למעונות – לפנימיות שלהם, ושם מנסים להעבירם על דתם ר"ל.  דבר זה העיק מאוד על אמנו והעיב על שלוותה. בלילות הייתה מדירה שינה מעיניה מדאגה, מה לעשות כדי להציל אותי ואת אחי.

לבסוף הרבי מבוטושאן המליץ לאמי לשלוח אותנו לרב פורטוגל – הרבי מסקולן. הרבי מסקולן אסף ילדים יתומים, גידל אותם והחדיר בהם אמונה בה' ויראת שמים. וכך עשתה אמי.

שהינו שם שלוש שנים, עם עוד ילדים יתומים מכל רומניה. בימים הראשונים היה לנו קשה מאד, כי התגעגענו מאד לאימא. אך כעבור תקופה הגיעה לשם גם אימא ונשארה עמנו.

התמודדות עם החינוך הקומוניסטי ברומניה

יחד עם זאת חויבנו ללכת לביה"ס קומוניסטי מכוח חוק חינוך חובה במדינה.

יום אחד זימן לי ה' ניסיון קשה ביותר. אני ממש מודה לה' שהצלחתי לעמוד בו. היה זה בעת טיול שנתי של בית הספר הקומוניסטי, להרי הקרפטים.  אחת הקבוצות של הילדים התיישבה על הדשא, והמנהל עם המורה לגיאוגרפיה הצטרפו אליהם.  באותה קבוצה הייתי גם אני. פתאום, בעיצומה של חוויית הטיול, העכיר המנהל את האווירה! הוא החליט להחדיר בנו כפירה! המנהל הצביע על הנוף המרהיב, והרצה לפני כולנו: "הקשיבו, ילדים, כל מה שאתם רואים, מוכיח, שאמנם הדבר קיים.  אבל מה שאינכם רואים, ודאי שאינו קיים.  למשל: את ההרים הגבוהים, המושלגים, רואים אתם?"

"כן", ענו התלמידים במקהלה.

"סימן, שההרים קיימים. את הסנאים, המקפצים שם בין העצים, אתם רואים?" המשיך המנהל בדוגמאות.

"כן".

"ובכן, גם הסנאים קיימים, אבל את אלוקים רואים אתם"?

"לא", השיבו.

"אם כך הדבר, הרי הוכחה היא שאינו קיים".

דמי עלי בפני. הכיצד מעז הוא, המנהל, להחדיר כזו כפירה איומה באלוקי ישראל? הרי זה נורא ואיום! הילדים עלולים חלילה לאבד את אמונתם בה'! לא יקום ולא יהיה! לא היססתי כלל, ובו ברגע נעמדתי על רגלי.

הכל הביטו בי, בשתי הפאות שלי, שהתבדרו ברוח,  בכיפה הגדולה שעל ראשי. אך לי לא היה אכפת כלל. הן הילדים קשובים כולם לקלוט. עלי להוכיח להם שדברי הארס של המנהל אינם נכונים כלל וכלל! הבטתי בילדים וקראתי בעוז:

חברים!"

כל המבטים הופנו אלי בסקרנות. גם המנהל וגם חניכיו רצו מאד לדעת מה יש בפי לספר להם. ואני המשכתי ב'חקירה': "את המנהל אתם רואים?"

"כן", ענו הילדים. "אות הוא, שהמנהל קיים, אבל את השכל שלו רואים אתם?"

"לא!" קראו הילדים פה אחד.

"ובכן", פסקתי באומץ, "זוהי הוכחה ש…":

"שלמנהל אין שכל"! השלימו הילדים בצהלה. המנהל נבוך מעט, אך מיד 'תיקן' את עצמו: "בעצם, ילדים, יש דברים שקיימים, גם אם אין רואים אותם. וכיצד נדע על קיומם? נביט בתוצאות. לדוגמה, אם ילד רק משתולל, מתפרע – ומדבר דיבורים ללא קשר – ניתן להבין, שאין לו שכל. אך אם הוא מתנהג בנימוס, מדבר בדרך ארץ, ואומר דברי חכמה בנחת, זו הוכחה, שיש לו שכל."

בו ברגע התרוממתי בשנית.

"זוהי ההוכחה"! ציינתי בנחת. עיני הכל הביטו בי. אך לא נתתי להם לתמוה זמן ארוך. אלא מיד הבהרתי: "הנה כאן, ממרומי הדשא, אנו צופים בסדר מתוכנן: נוף מרהיב, הרי שלג, בעלי חיים, נחלים ויערות.  וכל גוף של כל יצור מורכב מחלקיקים זעירים, בחכמה כה מופלאה; וכל החלל הענק שמעלינו, הכוכבים הנוצצים, השמש והירח – נעים סביבנו בסיבובים מתואמים, מדויקים להפליא! – כל זאת מוכיח ללא כל ספק, שלכל העולם הנפלא הזה יש בורא ומנהיג.  הוא בורא אותו כל רגע, משגיח עליו ומנהל אותו בחכמה עצומה כל הזמן."

נדהם המנהל, והילדים שרקו בהתפעלות. אך אני עוד לא סיימתי. שרוי הייתי בעיצומה של החדרת האמונה הטהורה. לכן המשכתי  בהתלהבות ללא רתיעה: "ובורא העולם, מדוע ברא את כל זה? יש לו תכלית לבריאת העולם. הוא נתן לנו את התורה שלו. היא הינה תכנית הבריאה. וזאת, כדי שננהג לפי הנחיותיה ונקיים את מצוותיה. כך נקיים את המטרה של בריאת העולם"!

כעס המנהל וקרא: "מה? אתה כזה פשיסט? חושב שאתה מעל הכול ואף אחד אחר לא שווה? לכן נעניש אותך, ואתה לא תקבל את הכדור לשחק!"

בהיותי בגיל 11 סייעתי לאמי לרכוש דברים חיוניים שלא היה באפשרותה להשיג לבד. לכן התחלתי גם לכתוב באותיות דפוס כרטיסי ברכה לקראת "ראש השנה". שרטטתי את הברכה "לשנה טובה תכתבו ותחתמו" או "שנת גאולה וישועה" וכדומה.  הייתי מוכר אותם לאנשים בבית הכנסת, ומן הרווחים קניתי מצרכים נחוצים: פעם אחת קניתי יין לחגים, פעמים אחרות מסרתי לאמי את הכסף שהרווחתי, כדי לקנות מצרכי מזון שונים; ובאחת הפעמים העזתי ורכשתי לי משהו אישי עבורי, שזמן רב השתוקקתי לו: קורקינט, אמיתי ממש!

העלייה לארץ ישראל

סוף סוף הגיע זמננו לעזוב את רומניה, העקובה מדם היהודים. אמי מכרה את שעון הזהב של אבי, ובכסף זה קנינו כרטיסי הפלגה לארץ. הגענו לארץ בשנת תשי"א, והשתכנו בנס ציונה. לאחר תקופות קצרות של לימוד במוסדות חינוך שונים, נכנסנו ללמוד בישיבת תומכי תמימים לוד.

בגיל 14 קיבלתי מהרבי מכתב ברכה הראשון, מתוך 60 המכתבים שקיבלתי בשנים שלאחר מכן. כאשר השלמתי את מסלול הלימודים, החלתי לשמש כמדריך בישיבת תומכי תמימים לוד במחלקה שפעלה עם ילדי העולים. באותה תקופה קיבלתי את הדרכת הרבי כי מוטב להתפלל עם המודרכים מאשר להתפלל ביחידות במנוחת הדעת.

הקמת בי"ס חב"ד נס ציונה

הרבי דיבר אז על חינוך ילדים, ואז קיבלתי על עצמי לעסוק בזה.

בחופשת חג הפסח היינו בנס ציונה ובשבתות עברתי מבית כנסת לבית כנסת ודיברתי כמה חשוב שהילדים ילמדו בבתי ספר דתיים ובישיבות. לאחר שסיימתי את הדרשה, ניגש אלי יהודי תימני ואמר לי: משה, אתה צודק, אבל אין לנו כאן בי"ס דתי. אמרתי לו שיש בי"ס ממלכתי דתי מזרחי.

אמר לי: זה לא בי"ס טוב, וזה גם מעבר לכביש הראשי, מסוכן שהילדים ילכו לשם. לכן, בלית ברירה הילדים לומדים כאן בבי"ס ממלכתי.

אמרתי לו: אתה צודק, צריך בי"ס דתי על טהרת הקודש. וכדי להקימו יש צורך להתחיל בגן ילדים.

ומדיבורים למעשה.

הלכתי מבית לבית לערוך רישום לגן ילדים דתי. מכשולים רבים היו בדרכי, במועצה התנגדו ולשכנע את ההורים לא היה קל. עבדתי ימים ולילות עד שקם גן ילדים בבית פרטי. כסף לא היה לשכר דירה ולמשחקים לילדים. הייתי כמובן בקשר עם הרבי לאורך כל הדרך. זו הייתה פרשה ארוכה ומייגעת. אבל "יגעתי ומצאתי תאמין!" הקב"ה עזר וגן הילדים קם ועמד באישור משרד החינוך עם מפקחת ותקציב ממשלתי.

ומכאן הדרך קצרה לבי"ס. ילדי הגן עלו לכתה א' – בנים ובנות וכך כל שנה קמה כתה נוספת. עד אשר קם ועמד בי"ס לדוגמא. שכיום מקבל פרסים ממשרד החינוך, בי"ס קהילתי חב"ד בנות נס ציונה.

בהגיעי לגיל חתונה, נישאתי עם רעייתי מרת שטערנא שרה בת ר' ברוך פריז והתיישבתי בכפר חב"ד.

שימשתי כמורה 40 שנה בבית ספר למלאכה בכפר חב"ד וכתבתי חוברות לימוד בנושאי: חגי תשרי, ט"ו בשבט, פורים, חנוכה ופסח. כמו כן, כתבתי את 2 ספרי: תורת הבעש"ט בראי חז"ל חלק א' וחלק ב'. בספרים אלו אני מוכיח מתוך הש"ס והפוסקים את שיטתו של הבעש"ט בנושאים: השגחה פרטית, אהבת ישראל, שמחה ועוד…

כיום, ב"ה, אני רווה נחת מכל ילדי, נכדי וניני שיחיו.

 הילדות ברומניה

הזוית האישית

הנכדה חסי: סיפורו של סבי הוא סיפור מרתק של ילד, שעמד בגבורה ובאומץ ללא פחד וללא מורא מול כל מי שניסה להתנכל ליהדותו. מאחלת לך הרבה שנים של בריאת ונחת מכול צאצאיך.