מאגר סיפורי מורשת

שמי גלי ואני תלמידת כיתה ט בדקל וילנאי. השתתפתי בתוכנית הקשר הרב דורי ולהפתעתי מצאתי את אחות של סבא שלי – ג'ורג'ט – בתוכנית. המורה ציוותה אותנו כזוג. למדתי הרבה מהסיפורים של ג'ורג'ט על המשפחה של סבא שלי. לפניכם הסיפור שלה עם מעט מן הסיפור של סבי שלמה חרמון.

ג'ורג'ט אבירם, נולדה בשנת 1946 בקזבלנקה. הוריה רחל ומסעוד פרוספר בן ארבון הביאו תשעה ילדים, בתוכם ג'ורג'ט.

להוריה היה חשוב כי תקבל חינוך טוב ותרכוש השכלה. ג'ורג'ט למדה בבית ספר של כי"ח אליאנס בקזבלנקה. שמונה שנים למדה מקצועות כלליים בבית ספר יסודי. לאחר מכן עברה לתיכון עוד ארבע שנים של למידה. בשנים הללו היא למדה מזכירות והנהלת חשבונות. בגיל 17 סיימה את לימודיה והחלה לעבוד בחברת ביטוח ככתבנית וקצרנית.

מן האלבום המשפחתי

העלייה לארץ

סיפור העלייה לארץ היה בגלים. ראשית עלתה האחות הגדולה שהתחתנה והביאה שני ילדים. לאחר מכן דוד (האח הצעיר) עלה ‏בגיל 14 במסגרת "עליית הנוער" והלך ללמוד בבית ספר הודיות בקיבוץ ליד טבריה. שנה לאחר מכן דוד שלמה (סבא שלי)  היה פעיל בתדרוך קבוצת עלייה לארץ ובזכות זה עלינו לארץ. עלינו לארץ ביום 14.7.1965. העלייה התבצעה בצורה לגאלית, עם פספורט ואישורים. רק האח הבכור אנדריי נשאר במרוקו. שלמה, סבא שלי, לקח אחריות על המשפחה וליווה את תהליך ההתאקלמות בארץ.

בילדותי

בארץ קיבלנו דירה בקריית מנחם בירושלים וגם סבתא קיבלה דירה בסמיכות לנו. כדי לשרוד בארץ הבנו כי חייבים ללמוד עברית. שני ‏האחים הגדולים (שמעון ושלמה) ‏הלכו לקיבוץ ללמוד עברית (הנוער העובד והלומד) ‏ואני הלכתי ללמוד באולפן לציון בבקעה חצי שנה, הייתי בת 18 וחצי. ב‏גיל 19 השלמתי את הלימודים בפקידות מכיוון שהכל היה שונה ממה שלמדתי בצרפת. למדתי הנהלת חשבונות בעברית וקיבלתי תעודה מסוג ב'.

בצעירותי

סיפור שהיה – עברית שפה קשה

ג'ורג'ט מספרת: "‏יום אחד טיילתי ברחוב יפו ליד מחנה יהודה וראיתי מודעה על חנות צעצועים: ״‏מחפשים עובדת חרוצה ומנוסה״. נכנסתי ודיברתי עם המנהל. ‏חשבתי שחרוצה ומנוסה ‏זה מהמילה 'נימוסים' מכיוון שהייתי רק שנה בארץ, ‏הוא קיבל אותי שסיפרתי לו שאני עולה חדשה, למנהל קראו אדון כהן, הוא היה פרסי וגר בעיר העתיקה. אדון כהן ‏דיבר צרפתית, עברית, ערבית, ספרדית ופרסית, הוא אמר לי: ״ויו לפראנס״ (כל הכבוד לצרפת). הוא קיבל אותי לעבודה בחנות, שם ‏מכרו ‏צעצועים מפלסטיק ועוד המון אביזרים

‏המשכורת שלי הייתה 200 לירות ‏בזמנו, זה היה המון כסף. אני זוכרת שבראש השנה הוא נתן לי ‏בושם מתנה עם כרטיס ברכה ופרחים. בזכותו למדתי עברית.

שני האחים שלי (שלמה ושמעון) ‏ התגייסו לצבא. שלמה היה חובש קרבי ושמעון גוייס ‏לנח"ל בקיבוץ כרמית שבצפון. ‏במלחמת ששת הימים ישבנו במקלט שבקריית מנחם עד שהודיעו לנו ש ״הר הבית בידינו״. שמחנו והתרגשנו.

חתונה וילדים 

לאחר שמונה חודשים של עבודה, ‏פגשתי את בעלי (סמי שמואל), ‏הכרתי את בעלי בכך שחברתי הטובה לקחה אותי לביתו שבקטמון, הוא ‏היה חייל. לאחר שסיים את שירותו התחתנו בשנת 1969. אדון כהן ואישתו היו מוזמנים לחתונה שלנו שנערכה בתאריך 16.3.1969 באולם רונית קינג ג'ורג' ירושלים (כיום הסופר פארם הגדול). כשהתחתנתי הפסקתי לעבוד אצל אדון כהן ועברתי לעבוד בשופרסל (שלוש שנים עבדתי שם). ביום כ״ה בניסן 1.5.1970, נולדה לי בת בכורה ושמה מרים, על שם אחות של משה. ‏בעלי ‏רצה שאפסיק לעבוד כדי ‏לשמור על מרים ‏והוא יעבוד במשרד הפנים בירושלים.  אנחנו גרנו במבשרת ציון בדירה קטנה  (שני חדרים וחצי), שנתיים אחרי זה בתאריך 5.2.1972 נולד הבן השני שלי, דוד (על שם סבא שלו) על שם אבא של בעלי שלא הכיר אותו.

בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים, דוד היה בן שנה, גייסו את בעלי מבית הכנסת. במלחמה הזאת היו הפגזות של מטוסים ובעלי נפצע בגב, הוא היה פצוע בבית חולים בבאר שבע. הוא שירת בסיני ( אז לא הייתה תקשורת, ולא ידענו מה קורה איתו ואם הוא בכלל חי, כך במשך חצי שנה). אחיו הגדול (יהודה) שעבד במשרד הרווחה, התקשר לבדוק מה קורה איתו ודרכו ידענו שהוא נפצע ושהוא בבית חולים בבאר שבע.

ב‏משך שנתיים הוא לא תפקד ולא עבד. בצה״ל לא רצו להכיר בו כנכה צה״ל כי הוא סירב לעבור ניתוח בגב, ‏הוא קיבל טיפולים בבריכת החייל ליד גן סאקר, ‏פיזיותרפיה, שמו לו גבס על חצי מגופו. קיבלנו קצבה מצה״ל 800 שקל ואיתה הסתדרנו. בשנת 1975 נולדה לי הבת השלישית ושמה אביבה (על שם דודה של בעלי שנפטרה).

כשהייתה תינוקת, נרשמתי ללימודים במכללת אמונה בבקעה, של מטפלות וגננות מוסמכות. בשנה הראשונה זה היה לימודים כלליים כמו לשון, ספרות תנ״ך מתמטיקה וכו׳. בשנה השנייה עברתי התמחות בקריית משה, הילדה הייתה איתי במעון. בשנה השלישית פתחתי גן במבשרת. בשנת 1982 נולד לי בן זקונים, אופיר שמו, ונאלצתי להתפטר מהעבודה כדי לעבוד בבית עם ילדי השכונה, עד 1985. בשנת 1986 יצאתי לעבוד בישיבה קול מבשר בפעוטון עד 1987.

לאחר מכן מצאתי עבודה בבית זית כאחראית כיתה על תינוקות עד 1992. לאחר התפטרותי, טיפלתי בשני ילדים בבתים שלהם.

חזרתי לאחר מכן שוב לישיבה עד 2003 ובשנת 2003 עברנו לגור בפתח תקווה, בדירה של אביבה בתי כדי לשמור לה על הדירה בזמן שעברה לגור בקנדה לשליחות של שלוש שנים. לאחר שלוש שנים אביבה החליטה להישאר לצמיתות בקנדה, ואנחנו קנינו את הדירה שלה.

בפתח תקווה הלכתי להתנדב במועדון גיל הזהב שהיה מול ביתי. בעלי התנדב לארגן להם נסיעות לירושלים, עד שיום אחד תכנן נסיעה ‏לבאר שבע, קיבל כאב בחזה. הוא פונה לבית החולים וזה היה התקף לב הראשון שחווה. לאחר מכן לבעלי התחילו מחלות נוספות (סכרת, בעיות בלב וכו) בשנת 2009 גילו לו סרטן והחלו בהקרנות בדווינסון בפתח תקווה.

בשנת 2014 הבן שלי (דוד) ראה שהמצב מדרדר ומתחיל להיות מאוד קשה עם בתי החולים וקשה לטפל בו, אז עברנו למעלה אדומים ששם שני הילדים שלי, דוד ומרים, גרים. בני אופיר הצטרף אלינו גם. בכ״ה בניסן 2019 המצב החמיר עוד יותר והוא נפטר.

היום לאחר שנתיים אני במועדון גיל הזהב יובלים, נרשמתי לחוגים וגילית בכישרון חבוי שיש לי והוא ציור. כיום ביתי מלא בציורים שלי אני חושבת שהכי חשוב בחיים זה שמחת החיים ללמוד ולא להפסיק לעולם.

הזוית האישית

גלי התלמידה המתעדת: בבית הספר שלנו התקיים פרויקט של הקשר הרב דורי. כיתתי נבחרה להשתתף בפרויקט. כשהמורה אמרה כי היום ניפגש עם הוותיקים להיכרות התרגשתי מסקרנות לתהליך. שמחתי לראות את אחות של סבא שלי, שלמה חרמון, בכיתת הוותיקים. מה רבה היתה שמחתי להבין כי נבחרתי להיות החברותא שלה לתוכנית הקשר הרב דורי. שמחתי לתעד את סיפורה של העלייה לארץ וההתמודדות כעולה שכן הרגשתי שאני מתעדת גם את סיפורו של סבא שלי. הסיפור שלה וההתמודדות עם הקשיים והכרת הטוב לסבא שלי שעזר (הם מכנים אותו עד היום כראש השבט) מוכיח לי מהו גבורה והתמודדות עם כל דבר.