מאגר סיפורי מורשת

שמי רפאל מיה, אני סבא גאה לנכד אורי המקסים, שמח לשתף ובמסע שעברו הוריי ובכלל בקורות חיי.

נולדתי בחודש מרץ בשנת 1953 בבית חולים צהלון (דג'אני) שהיה בזמנו ברחוב שדרות ירושלים בעיר יפו (לימים פעולתו עברה למרכז הרפואי וולפסון בחולון). הוריי הגיעו לארץ מטריפולי שבלוב בשנת 1950 והותירו מאחוריהם את כל עברם, רכושם וכספם וזאת במטרה לעלות לארץ הקודש ולהקים בית ומשפחה בארץ ישראל.

אבי, שלום תשובה, עליו השלום, היה ניצול שואה וזאת לאחר שהגרמנים ימח שמם הגיעו לבנגאזי והוציאו את הנערים לחפור קברים (שהיו אמורים לשמש אותם), אך למרבה התושיה סבי ושישה חברים נוספים – היה להם האומץ לברוח ולהציל את חייהם. למרבה מזלו, תוך מספר חודשים הסתיימה מלחמת העולם השנייה וכך הצליח אבי וחבריו להציל את חייהם ולקבל החלטה שיפעלו בהקדם האפשרי לעשות עלייה לארץ ישראל.

לאחר שהציע נישואים לאהובת ליבו – רוזה תשובה (אמי היקרה עליה השלום) – עלו יחדיו ארצה עם משפחם מבלי להתחרט לרגע שהשאירו מאחוריהם כסף ונכסים רבים, כל שעניין אותם היה להקים בית במדינת ישראל, במדינה יהודית בה לא יצטרכו לחשוש למוצאם ולדתם.

הילדות שלי

חייתי עם משפחתי – הוריי אחיותיי ואחיי הקטנים (אני הייתי הבכור מבין שלושה בנים ונולדתי לאחר שנולדו שתי אחיותיי), בעיר אור יהודה בבית צמוד קרקע כשבחצר הבית גידלנו עזים, תרנגולים ואווזים. ילדותי הייתה יפה וצנועה, ברובה טבע ירוק ובעלי חיים ובהתאם האוכל הוכן מחומרי יסוד: שתינו חלב עיזים, אכלנו את הביצים הטריות שהטילו התרנגולים והכנו גבינות מחלב העיזים. האוכל ברובו היה אוכל ביתי המבוסס על המטבח הטריפולטאי.

גדלתי בבית חם ואוהב עם אימא גינג'ית אמיתית שהרעיפה עליי ועל אחיי חום ואהבה ונתנה לנו הרבה כוח, ביטחון ואמונה בטוב, היא דאגה לכל מה שהיינו צריכים ובישלה מאכלים טעימים כאשר ביתנו הצנוע היה תמיד פתוח לרווחה לכל באי השכונה. כל מי שהיה מגיע היה מקבל ארוחה חמה ובעיקר חיוך חם ואוהב המזמין לשוב ולבקר אצלנו.

תקופת בית הספר והלימודים

ביסודי למדתי בבית הספר "סעדיה הגאון" ובהמשך למדתי בתיכון מקצועי במגמת מכניקה, סך הכל למדתי עשר שנות לימוד כאשר בסוף כיתה י' נאלצתי לפרוש מהלימודים (לימודי מכניקה) על מנת לעזור בפרנסת הבית, זאת על אף שהצלחתי בלימודים והייתי תלמיד טוב. המורים שלימדו אותי התאכזבו וניסו לשכנע אותי לא לפרוש. ברבות הימים הצטערתי על החלטתי זו, אך בזמן אמת הייתה זו החלטה נכונה ומתבקשת, הואיל ומשפחתי נזקקה לכסף למחייה נאותה.

שירות צבאי

בגיל 18 התגייסתי לצבא ההגנה לישראל (צה"ל) אל חיל התותחנים. שירתי שירות בסיני ובתעלת סואץ. הפלוגה שלנו התאמנה בעורף ובקו: שלושה חודשים תחזקנו את הקו הגנה מול המצרים ושלושה חודשים התאמנו בעורף, ברפידים בסיני. ב- 6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים.

נקראתי למלחמה כאשר הייתי בחופשת סופשבוע, באמצע תפילת שישי הגיעו חיילים לבית הכנסת בו התפללתי וקראו לי לחזור לפלוגה. נסענו כל הלילה והגענו לפנות בוקר למעוז "בודפשט", המעוז הצפוני ביותר בסיני. בצהרי יום שבת המצרים פתחו בהפצצות מכל עבר ועם כל התחמושת שהייתה בידם. הם חצו את התעלה, התקרבו לעברנו כמיליון חיילים מצרים כאשר אנחנו היינו מעטים – כמאות חיילים בלבד עם מעט מאד כלי נשק ותחמושת. למזלנו, הגישה למעוז היתה קשה: מצד אחד השתרעה רצועת חוף ומצד שני היו ביצות ורק בכיוון אחד נמצאה גישה דרך הכביש.

במשך ימים ארוכים ניסו המצרים להפציץ אותנו באמצעות הפצצות מהאוויר ללא הפסקה, אני זוכר היטב שהייתי נצור למשך עשרה ימים בלי יכולת לצאת לקבל עזרה, ללא ציוד עם אוכל ושתיה מועטים ביותר. רק ביום העשירי למצור הצליחה פלוגת חיילים מגדוד צנחנים לפלס דרך ולהתחבר למעוז ולחלץ אותנו, אך במהלך החילוץ נהרגו שמונה חיילי מילואים מהחטיבה הירושלמית.

המלחמה הסתיימה ב- 24.10.1973  ואני השתחררתי רק לאחר כשנה, כאשר מחצית ממנה שירתי כחייל קבע לבקשת מפקדיי וזאת לאחר שהיה כאוס גדול מאד בסיום המלחמה בה אבדנו אבידות רבות, כ- 2,500 חללים וביניהם כאלה שנפלו בשבי המצרי. עד היום נושא אני את כאבי בגין אובדן חברים שהכרתי והיינו יחדיו במעוז, אשר התפוצצו ונהרגו ממש קרוב אלי כאשר כל הזמן היה ברור לכולם שאנחנו מובלים כצאן לטבח, לאחר שמודיעין צה"ל לא היה מוכן ולא צפה את מועד פתיחת המלחמה ואת עוצמת המתקפה. זאת משום שההנהגה הביטחונית הגיעה 'שאננה' למלחמה לאחר ההישגים האדירים שהושגו במלחמת "ששת הימים".

מקצוע – משלח יד – עיסוקיי

אבי, שלום תשובה ז"ל, משנת 1960 עסק בחנוונות והיה בעל מכולת שכונתית שלקוחותיו היו כמו בני משפחה. אבי דאג לתת להם את הסחורה המובחרת ביותר במחיר צנוע ביותר, ודייק מאד בחשבון שחלילה לא יהיה מצב של "גזל". עוד בהיותי ילד בן 7 שנים בלבד, הייתי עוזר ומסייע לאבי, כשהייתי מסיים את הלימודים הייתי מגיע למכולות ועוזר לאבי לתת שירות ללקוחות.

לאחר שהשתחררתי מהצבא פתחתי עסק של תעשיית סלטים לאירועים יחד עם שותף נוסף, אולם לאחר שנה וחצי התפרקה השותפות הואיל והבנו כי זו עבודה קשה מאד (קושי פיזי במיוחד), ושהשכר בגינה אינו שווה את המאמץ והחלטנו להיפרד כידידים. עם פירוק השותפות שבתי ועבדתי יחד עם אבי במכולת ועזרתי לו לפתח ולהרחיב את העסק, בעיקר במחלקת התבלינים – הוספתי תבלינים מיוחדים אשר נטחנו על ידינו ואופיינו בטעם וטריות מיוחדים.

לאחר שהתחתנתי ונישאתי לרעייתי האהובה, מרגלית, סבתא של אורי, הבנתי שעלי לפתוח עסק עצמאי משלי בו אוכל להשתכר ולהרוויח יפה ולהקים בית בישראל שאוכל לגדל את ילדיי ברווחה ושלא ייחסר להם דבר. וכך היה: פתחתי לי עסק בשיווק מזון ומוצרי ניקיון. שבתחילה היה עסק קטן אך עם השנים התרחב וחוג הלקוחות גדל, בניתי את העסק בעשר אצבעות ללא כל עזרה כספית מהוריי (שלא יכלו להרשות זאת לעצמם) והודות לכוח ההתמדה הנחיצות והרצון שלי הצלחתי לבנות עסק מכובד המאפשר לי ולמשפחתי חיי נוחות ושפע מכל הטוב ברוך ה'.

היכרות ונישואים ובניית משפחה

עת השתחררתי מהצבא, חפצה נפשי בהקמת בית ומשפחה בישראל. מחד, בליבי היו מחשבות של עצב ויגון על חבריי החללים, ומנגד היה ברור לי כי עלינו להתחזק כעם וכאומה ומאפר להקים חיים ותקומה. וכשהרצון למצוא רעיה טובה ואם לילדים, מצאתי במהרה את שאהבה נפשי וזאת במסיבת ריקודים (אמנם בתחילה לא הבחנתי ברעייתי לעתיד לבוא והצעתי לחברתה לרקוד עימי ריקוד סלוני, ומשזו סירבה, הצעתי למרגלית שהפכה לאשה של חיי).

מרגלית, אשתי היקרה, התאהבה בי במהרה וכבת צעירה לאחים בוגרים שהבהירו לי במהרה כי אם אני מעוניין באחותם ברצינות ומחפש אני להקים בית בישראל – אל לנו להתמהמה, כך היה. בגיל 23 כבר מצאתי עצמי תחת חופה וקידושין. תוך שנה לנישואינו נולדה בתי הבכורה והאהובה, מיטל, אימא של אורי ותוך שלוש שנים נולד אחיה, שי, הדוד של אורי. בתחילת הנישואים הפרוטה לא היתה מצויה בכיסנו ונדרשנו לעבוד קשה מאד, אני ורעייתי, על מנת לאפשר לילדינו הרכים את כל שנדרש בשפע מכל הטוב. רעייתי, ספרית וקוסמטיקאית, עבדה מהבית תוך כדי גידול ילדים לתפארת והשקיעה בהם את כל כוחה ומרצה, היא דאגה תמיד לאוכל חם ובית נקי ומסודר.

הואיל ושנינו, רעייתי ואני, הגענו מבתים שלהורים לא היתה יכולת כספית לעזור לנו, ונאלצנו בגיל צעיר יחסית להפסיק לימודינו ולעבוד לשם מחייה, היה ברור לנו שחשוב ונכון לגדל דור של ילדים משכילים ואקדמאים שלא ידרשו לעבודת כפיים. ילדינו, מיטל ושי, אשר ניחנו ביכולות לימוד וקליטה גבוהים, היו מצטיינים בלימודי בית הספר התיכון ולאחר סיום שירותם הצבאי השכילו לבחור כל אחד את המסלול האקדמי המתאים עבורם ולעשות בו חיל. מיטל בתנו למדה משפטים וסיימה כמצטיינת דיקן, משם סללה לה דרך כעורכת דין המנהלת מרכז ליישוב סכסוכים במרכז השלטון המקומי. בננו שי למד מנהל עסקים כלכלה ושמאות מקרקעין, ועובד בתפקיד מנהל פיננסים בכיר במוסד בנקאי.

מיטל בתנו הבכורה נישאה לאחר שביססה קריירה מקצועית בעריכת דין לגלעד, החתן שלנו. הם הביאו לעולם שלושה ילדים מדהימים, נכדינו האהובים: הילה הבכורה בת ה- 15.5, אורי בן ה 13.5 ושירה בת ה- 9.5. נכדינו אלה הם כל עולמה של רעייתי ושלי. הם מסבים לנו אושר גדול מאוד ואנו נהנים לראות בצמיחתם וגדילתם ותמיד שם בשבילם עבור כל מה שצריך. אשתי היקרה טיפלה בהם שהיו רכים עד גיל שנה ורק לאחר מכן הלכו למעונות, זאת על מנת לאפשר למיטל לחזור לעבודתה לאחר חופשת לידה ולהמשיך ולבסס את חייה המקצועיים. כל שאנו רוצם ומייחלים לו הוא שגם בננו שי ימצא בקרוב את בחירת ליבו ויביא לנו נכדים. תפילתנו היא שכולם יהיו מאושרים בריאים ומאוחדים. המשפחה היא המתכון לחיים מאושרים ומלאים.

מסר לדור הצעיר: תבחרו לעסוק במה שאתם הכי אוהבים וטובים בו, לכו עם החלומות שלכם הכי גבוה שאפשר – "השמים הם הגבול". לעולם אל תשכחו כי בסופה של התמדה ועבודה מאומצת תראו פרי לעמלכם- "יגעתם ומצאתם".

כלל חשוב לחיים –רכישת השכלה אקדמית גבוהה הינה המתכון ליצירת חיים מספקים ובעיקר מאפשרים חיי נוחות ורווחה. זה הזמן שלכם ליהנות מהחיים אך לזכור שלמידה וצבירת ידע  והשכלה בשלב זה בחייכם תאפשר לכם לסלול חיים טובים יותר אשר יקנו לכם חיי איכות ונוחות.

הזוית האישית

סבא רפי: זו חוויה טובה וחשובה להסביר לדור הצעיר על עברנו. אני מברך על היוזמה, הואיל ולא היינו מוצאים בעצמנו ההזמנות לשוחח אודות העבר.

אורי הנכד המתעד: היה מעניין מאד ללמוד אודות עברו וילדותו של סבי. חיכיתי למפגשים האלה ובייחוד לסיפורים אודות המלחמה ועברו הצבאי. בתכנית זו למדתי על ערכים חשובים מאוד.