מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה, אני משתתפת בפעם הראשונה בתוכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי עלמה.

נולדתי בבולגריה בשנת 1943. בגיל חמש עליתי ארצה באונייה עם הוריי. הוריי המתינו לעלייה ארצה תקופה ארוכה. אבי פוטר מעבודתו מכיוון שנרשם לעלייה לישראל.

לכל עולה היה מותר לקחת איתו רק צ"ימידן אחד שכלל שמיכות, מצעים ובגדים (ללא מכשירים חשמליים). ביום המיוחל הגענו לנמל ולאחר המתנה ממושכת נשלחנו חזרה לביתנו מאחר וגילו תקלה באונייה.

כעבור שבוע שוב הגענו לנמל והפעם זכינו לעלות על האונייה. האונייה הייתה רעועה והצפיפות בה הייתה גדולה – 500 עולים. ביום הים היה רגוע וההפלגה לכיוון ישראל עברה בנועם. הלילות היו סוערים והאונייה נסחפה לאחור. באונייה היו דרגשים (ספסלים) ששימשו לשינה. ההפלגה נמשכה חמישה ימים במקום שלושה.

לנמל חיפה הגענו, כל העולים בשירה ובשמחה. החברים של הוריי, שעלו לפנינו, המתינו לנו על הרציף עם שוקולדים. כשירדנו עברנו רישום מהיר ולאחר מכן חיטוי, על מנת שלא נכניס ארצה מחלות ומזיקים למיניהם. לאחר המתנה ממושכת, הגיעו משאיות ללא ספסלים ואספו את משפחות העולים. הסיעו אותנו לבית עולים (מחנה קליטה) בפרדס חנה, שם בכל אוהל גרנו מספר משפחות.

היה קר, הרגשתי בודדה ונצמדתי להוריי. לאחר מספר חודשים הועברנו למעברת יד המעביר לפני שעברנו למגורי קבע. שם התנאים השתפרו. גרנו בצריפים דו משפחתיים עם שירותים משותפים מחוץ לצריף.

הוריי ואני בצריף שבמעברה ביד המעביר (היום נווה שרת)

אבי התחיל לעבוד בסלילת כבישים ואמי עבדה בניקוי וגיהוץ בבתים שליד המעברה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. אני זוכרת את עצמי נשארת לבד בצהרים, רצה אחרי אמי בוכה וצועקת שאני לא רוצה שתעזוב אותי ותלך לעבודה.

לאחר כתשעה חודשים עברנו למגורי קבע בשכונת הדר יוסף, שם נולדה אחותי. גרנו שם עד שנת 1960.

למדתי בבית הספר היסודי השכונתי – דוד ילין.

תלמידה בבית הספר דוד ילין בתל אביב

בבית הספר היו רק שמונה כיתות. בכל כיתה היה מספר קטן של תלמידים, כל הילדים היו ילדי עולים והיה בינינו קשר חברי הדוק. נפגשנו לאחר הלימודים במקומות שקבענו מראש ושיחקנו משחקי חברה כמו חמש אבנים, חמור ארוך, שלושה מקלות ועוד. בערבי חג כמו יום העצמאות היינו הולכים יחד וקוטפים שסק מגינות השכנים, בל"ג בעומר היינו מתחילים באיסוף קרשים כאשר ההורים עזרו. תמיד בחרנו מקומות רחוקים מהדירות והיינו שומרים בלילה שלא יגנבו לנו את הקרשים. עד היום נשארתי בקשר עם חברי מבית הספר היסודי.

בשנת 1960 עברתי עם משפחתי למעוז אביב כדי לשפר את תנאי חיינו. אבי עבד אז בתנובה ואמי הייתה תופרת שעבדה בבית. למרות שעברנו לשכונה צמודה, עדיין החברויות בינינו נשמרו. מעוז אביב נחשבה לשכונת מגורים טובה.

בשנת 1962 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל השריון בבסיס קרוב לקריית גת.

בטירונות

לקראת שחרורי הכרתי את בעלי ולאחר נישואיי נשארתי לגור בשכונה. שם נולדו לנו שלושת ילדינו, שגדלו במרחבי דשא גדולים ובאווירה כפרית.

עם בעלי בני ביום נישואינו

בשנת 1986 עברנו לגור בהרצליה. מעט לאחר שחרורי מצה"ל התחלתי לעבוד בבית ספר. בתחילה בתור מזכירה וכעבור חמש שנים בתור סייעת בחינוך המיוחד, תפקיד שבו עסקתי עד פרישתי לגמלאות.

הסיוע לילדים נתן לי תחושת סיפוק וגם לאחר פרישתי עזרתי לנכדיי בכל דבר שביקשו, עצה או עזרה לבית הספר שלהם. עזרתי בכרזות לנכדיי לקראת בחירות למועצות התלמידים בבתי הספר השונים.

כיום נכדיי גדולים והעזרה שלי להם היא הקשבה ומתן עצה טובה. תמיד אני שמחה שהם באים לבקר והם יודעים זאת ומבקרים אותי לעיתים תכופות.

שבת של כיף עם המשפחה

הזוית האישית

סבתא לאה: לדעתי חשוב מאוד שהדור הצעיר יבין כמה קושי עברו העולים החדשים בדרכם ארצה, אבל תמיד הייתה בליבם האהבה לארץ ישראל, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה.

הנכדה עלמה: נהניתי מאוד משמיעת הסיפור של סבתא ועל כל הקשיים שהיא ומשפחתה עברו בדרך, זה נותן לי היכרות עם סיפורי העבר.