מאגר סיפורי מורשת

שרה מזור נולדה בתאריך 1.1.1939 בפולין, בעיר ורשה. לאמה קראו בלהה גיטל ולאביה קראו אליהו מזור. שרה הייתה עובר שלישי בבטן אמה, שני אחיה לא שרדו את הלידה ומתו לאחר שעות ספורות. היא נולדה בניתוח קיסרי, פעם דבר שכזה היה נחשב הזוי וחריג. שרה מספרת שכאשר הרופאים התחילו להסתבך, הם הביאו גניקולוג ווטירינר שעשו ניתוח קיסרי לאמה, הרופאים אמרו שלה ולאמה יש סיכויים נמוכים לשרוד אבל בסופו של דבר שניהם שרדו וכך היא נולדה.

המלחמה: התינוקת ששרדה את השואה

בתחילת המלחמה שרה והוריה ברחו מורש אל יערות וכפרים נידחים שנמצאים בין גבול רוסיה לפולין. כמו כן, שרה מספרת שלא ראתה מקלחת עד גיל 8, היו מקלחים אותה בעזרת דלי.

אמה של שרה עבדה במפעל במשך כל היום למרות שמצבה הבריאותי הדרדר ואביה בזמנו התחבא מהגרמנים, כך שאף אחד לא טיפל בה. לרוב, אמה של שרה מסרה אותה לשכנה שתטפל בה רוב היום והשכנה רק דאגה לזה ששרה חיה ולא יותר מזה.

שרה מספרת שבאותה תקופה הייתה הולכת עם חולצה ארוכה וגדולה שמגיע לה עד הברכיים ומספרת כי עד גיל 8 לעולם לא לבשה נעליים חדשות, תמיד מסרו לה נעליים וכאשר הנעליים היו קטנות אמה הייתה חותכת אותן כדי שאצבעותיה יוכלו לצאת, היא הלכה כך עד שהביאו לה נעליים חדשות. לפעמים אפילו הייתה שמה סמרטוט סביב רגלה.

איך אכלה שרה באותה תקופה?

שרה מספרת שרועי הצאן בכפר לימדו אותה ליצור מסננת מעלים כדי שתוכל לשתות מים נקיים. היא מספרת שהייתה לוקחת 5-6 עלים יבשים ומועכת אותה מעט עם ידייה וכך היו נוצרים של חורים. היא הייתה מסדרת אותם בצורה מעגלית, טובלת במים ושותה עם הלשון – ממש כמו כלב.

בנוסף לכך, היא למדה לגנוב אוכל. בגלל שחיה אז באזור מאוד עני, לא הייתה לה ברירה. היא מספרת שמשום שהייתה רק בת 4, אף אחד לא חשד בה. היא מספרת שכאשר אדם ברחוב היה מניח את פרוסת הלחם שלו והיה מסתכל שנייה לצד וחוזר – פרוסת הלחם כבר לא הייתה שם ואז היא הייתה בורחת ואוכלת את זה ביער.

בגיל 6 אמה של שרה נפטרה, בדיוק בסוף המלחמה. אביה התחתן עם אישה אחרת שהיו לה כבר שתי בנות ואף אחד לא טיפל בה, כי אביה לא נתן לה תשומת לב.

שרה מספרת שהיא זוכרת שכאשר היא ואביה נדדו, הוא היה רוכב על סוס ועליו הייתה מחוברת עגלה ובתוכה בולי עץ. בדרך כלל, אביה אילץ אותה להתחבא ביניהם ויום אחד בחורף, כשהסוס לא רצה להמשיך לנסוע ואביה צלף בו כדי שימשיך, הסוס החל לבעוט בעגלה ובולי העץ נפלו. שרה נפצעה ושברה את רגליה. אחר כך היא זוכרת שהתעוררה בבית חולים אבל לא זכרה איך הגיעה לשם. היא מנחשת שאיבדה הכרה, עד היום נשארו לה שני חתכים ברגליה.

כך שרה שרדה את המלחמה בתור ילדה קטנה.

תקופת העלייה לארץ ישראל

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, שרה ומשפחתה – שבאותו זמן כבר היה לאביה אישה חדשה ושתי בנות נוספות מנישואים קודמים – המשיכו לנדוד. הם היו בגבול בין פולין לרוסיה ומשם הם התחילו לנדוד. הם נדדו מהגבול עד לפינדלנד ומשם נדדו לגרמניה ובתוכה, נשארו במחנה פליטים בעיר מינכן ולאחר מכן נדדו לצרפת, לעיר מרסי. כבר אז הם ידעו שהם הולכים להגיע לארץ ישראל. לאחר שישה שבועות שבהם חיכו לאונייה, הם עלו לאוניית קרסטה. הם שטו בים בתיכון כמה שבועות עד שהגיעו לנמל חיפה. לאחר מכן, הם הגיעו למחנה עולים ברעננה. באותו זמן האנגלים עדיין שלטו בארץ וזה היה כבר גמר מלחמת העצמאות. לאחר מלחמת העצמאות הם עברו לחולון.

תקופת בית הספר כעולה חדשה

כששרה החלה ללמוד בבית ספר דתי בחולון "ישורון", היא לא ידעה עברית וזו הייתה תקופה קשה מבחינה כלכלית ורגשית, במיוחד כששרה לא הייתה רצויה בביתה ואביה לא נתן לה תשומת לב וכך גם אמה החורגת. לאחר שנה שלמדה שם, שרה עברה לפנימיה בירושליים שנקראה "בית צעירות מזרחי" ונמצא ברחוב רש"י. בפנימייה למדו משק בית, תפירה, בישול ונימוסים. לא הייתה להם תלבושת אחידה והטיולים שם היו בעיקר מסעות רגליים.

שירות צבאי

שרה התגייסה מוקדם יותר – בגיל 17.5. היא התגייסה מוקדם משום שרצתה להכיר את קרובי המשפחה ששמעה שנמצאים בחו"ל, ולפי החוק בזמן הזה מי שהיה בן 17 ומעלה לא היה יכול לעזוב את הארץ ללא שירות צבאי בצבא. היא הייתה נהגת ומספרת שלעולם לא עזבה את הבסיס כי לא היה לה לאן ללכת, משום שלא הייתה רצויה בביתה. שרה התגייסה בסוף מבצע סיני והיא מספרת שהמפקד שלה היה אדם בלתי נסבל. יום אחד, היא זרקה עליו צנצנת והייתה אמורה לעלות למשפט ולהישפט על ידי המפקד שלה, אבל שרה התעקשה שחברה שלה שהייתה פקידה תשפוט אותה וכך יצאה בשלום מהסיפור. לאחר מכן, כאשר שרה שטפה את הרכב שבו נהגה, המפקד שלה דרש ממנה לנקות עוד רכב, שרה ענתה: "למה החייל שרוכב עליו לא מנקה אותו?" והמפקד שלה החל לקלל אותה ואמר לה מילות גנאי. לאחר מכן שרה לקחה אגרטל שהיה במשרד שלו וזרקה אותו מהחלון. אם המפקד לא היה מתכופף האגרטל היה פוגע בו. המפקד צעק ששרה משוגעת ולאחר כמה זמן עמד למשפט ופוטר מהצבא. שרה מספרת שאחרי שנתיים היא פגשה אותו בחתונה, הוא זיהה אותה ואמר שבגללה הוא פוטר. שרה ענתה לו: "מזל שלא העפתי עליך סכין".

החיים אחרי הצבא-היכרות נישואים ובניית משפחה

בזמן הצבא שרה הכירה בחור שהיה עובד קבע בצבא ונוצר ביניהם רומן. לאחר הצבא שרה ידעה שאין לה לאן ללכת ולכן כשהוא הציע לה נישואים היא הסכימה. ישר אחרי החתונה היא נכנסה להריון וילדה ילד ראשון ומיד לאחר מכן נכנסה להריון עם ילד שני. הם גרו בדירה קטנה בתל אביב וזו הייתה כבר שנת 1957. בעלה המשיך לעבוד בצבא עד שיצא לפנסיה.

בנוסף לכך לשרה היו שתי תחביבים -מכניקה ותפירה.

שרה ובעלה באו לנתניה לפני 26 שנה משום שלבעלה היו בעיות לב והם חיפשו דירה יותר גדולה עם מעלית, בנתניה המחירים היו זולים יותר ולכן הם קנו את הבניין ששרה חיה בו עד היום, אז הוא היה רק בתחילת בנייתו אבל לאחר שנתיים הם עברו אליו.

הזוית האישית

שלי התלמידה המתעדת: כאשר שמעתי את שרה מספרת את סיפורה ועל החיים שלה, למדתי הרבה על החיים ובנוסף לכך הסיפור שלה ריגש אותי משום שלא משנה מה – היא תמיד נשארה חזקה, עמדה על הרגליים ונלחמה כדי להצליח.