מאגר סיפורי מורשת

אנו תלמידי שכבת כתות ט' בחט"ב הראשונים: נועם שלם, עמית שוטה ואמיר סדי, בחרנו השנה במסגרת המעורבות החברתית להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סימונה לבני. נחשפנו לסיפורה המדהים של סימונה, ניצולת שואה, שכתינוקת קטנה הושארה על גדות הנהר והועברה לידי משפחה מאמצת שבזכותם חייה ניצלו בשואה. את סיפורה המרתק תיעדנו בתקווה שרבים יקראו אותו וילמדו עוד פרק חשוב בהסטוריה שבעקבותיה הגענו לתקומת המדינה שלנו.

סימונה לבני מספרת:

שמי סימונה לבני, לבית משפחת ויילר wyler. נולדתי בשנת 1942, בהולנד בעיר דוונטר deventer. דנווטר, זו עיר עתיקה, במחוז אוברייסל הנמצאת על גדת הנהר אייסל. נולדתי לתוך עולם מלחמת העולם השנייה.

אני התינוקת בזרועות אמי המאמצת, לואיז, בהולנד בזמן המלחמה

שואת יהודי הולנד

שואת יהודי הולנד החלה עם כיבוש הולנד בידי גרמניה הנאצית במאי 1940, והסתיימה עם שחרור הולנד במאי 1945, עם כניעת גרמניה הנאצית. "מתוך כ-140 אלף יהודים שהתגוררו בהולנד עם כיבושה, הערכה היא שמעל 75% מיהודי הולנד, או מעל 105 אלף יהודים, נרצחו בשואה. לאחר השחרור חזרו מעט יהודים להולנד והתקבלו בחוסר הבנה או חוסר אהדה גמורה על מה שעבר עליהם. "לא ידענו" טוענים הולנדים רבים לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני". (ויקיפדיה)

יש הרבה עובדות לגבי שואת יהודי הולנד שאינן ידועות. היהודים הסתובבו שם עם תחילת המלחמה, מסומנים בתלאי המגן דוד על בגדיהם. בין תושבי הולנד, היו הרבה הולנדים מלשינים, שעזרו לנאצים למצוא ולאתר את היהודים שהסתתרו. באופן יחסי בין מספר התושבים בכל עיר למספר הנרצחים, בהולנד היה האחוז הגבוה ביותר. מידע שפחות ידוע. הרבה בעולם מכירים את סיפור "אנה פראנק", אך צריך לזכור שגם עליהם, בסופו של דבר הלשינו.

על שאלתכם למה ההולנדים שיתפו פעולה עם הנאצים? זה כנראה היה בהשפעת הכנסיה. יש הרבה זרמים בנצרות, ויש כנסיות בהם הכמרים הטיפו לשנאה והיו גם כנסיות שבהם עודדו עזרה הדדית וסיוע והיו כאלה שעזרו והחביאו יהודים רבים במנזרים.

אני התינוקת שהושארה על גדות הנהר

הייתי תינוקת בת חמישה שבועות בלבד. בחודש ספטמבר שנת 1942, הורי ידעו שכדי להציל אותי ואת אחי בן השלוש, הם יאלצו לסמוך על זרים והפקידו אותנו לשמירה בידי משפחות הולנדיות, זה היה הסיכוי היחיד. הורי יצרו קשר עם אנשי המחתרת שעזרו להם למצוא משפחות שיסייעו להסתיר את אחי בן השלוש. אותי השאירו בעגלה עם בגדים ובקבוק חלב-אם, ליד הנהר בעיר מגורינו דוואנטר.

אני מספרת לכם את מה שסופר לי, הורי ביקשו מאנשי המחתרת, שאותי יעבירו, לזוג ללא ילדים, כדי שאקבל את כל האהבה. גם רופא ילדים היה מעורב בתכנון, הוא הבטיח להורי שאקבל את כל החיסונים – הכל היה מתוכנן ומתואם.

שמו של איש המחתרת שהורי תיאמו עמו על שמירתי היה יאן ווילם חריטסן ובת זוגו הייתה לואיז חריטסן-סטראלמן. וכך היה יאן יצא לטייל עם כלבו על שפת הנהר ומצא אותי התינוקת. הוא פנה למשטרה ודיווח על כך שמצא תינוקת בעגלה ליד הנהר, כמו כן הציע, שהוא ואשתו מסכימים לשמור על התינוקת עד שהוריה יימצאו.

כך בגיל חמישה שבועות עברתי לגור בביתם של יאן ולואיז, שהיו לי כהורים, הם אימצו אותי באופן רשמי ונתנו לי את השם Liesje. מאחר ויאן, אבי המאמץ היה פעיל המחתרת ההולנדית, הוא המשיך בפעילותו ועזר ליהודים נוספים, ולכן נרדף אף הוא על ידי השלטונות ונאלץ לברוח עם אשתו לואיז ואיתי התינוקת לצפון הולנד. הסיפור עצוב, בסופו של דבר, יאן נתפס ונעצר, הוא עבר לבית סוהר ומחנות בהם עבר עינויים קשים, מאחר וסרב להלשין על חבריו הפעילים במחתרת. יאן ווילם, אבי המאמץ מצא את מותו בייסורים קשים, ממש שבוע לפני שהולנד שוחררה מהכיבוש הנאצי – הוא לא הצליח להחזיק מעמד ולשרוד.

 המצבה בבית הקברות של אבי המאמץ, יאן ווילם חריטסן 

אחרי המלחמה

שלוש שנים גדלתי עם הורי המאמצים. בתום המלחמה, חזרו הורי לדוואנטר לאסוף אותי, את בתם הם היגיעו לבית לבית שבו גרתי עם לואיז, שהייתה עבורי אימא. היגיעו זוג האנשים, שקראו לי סימונה ולקחו אותי ….. זאת הייתה טראומה גדולה לי וללואיז, למרות שהיא ידעה שיבוא יום שבו הוריי יחזרו לקחת אותי.

לשאלתכם, איך התמודדתי עם משבר זה, חשוב לדעת, שיש לכל אדם מנגנוני הגנה, ומנגנוני ההגנה שלי שמרו עלי.  ויתכן שגם בזכות העובדה שהורי עודדו והקפידו לשמור על קשר טוב עם גברת חריטסן, נהגתי לבקר אותה, וגם היא אותי, ובחופשות וסופי שבוע אף נשארתי איתה במשך כמה ימים.

לואיז נשארה אלמנה וללא ילדים, לבדה, עם הכלב שלה. אצלנו בבית האווירה הייתה קשה. רוב בני המשפחות של הוריי נרצחו במחנות סוביבור ואושוויץ, בהן הסבתות שלי ואחיו היחיד של אבי. עכשיו הם גם היו צריכים להתמודד עם שני ילדים קטנים, אתי ועם אחי, שלא הבינו מה קורה איתם.

זמן קצר אחרי המלחמה אמי אחי ואני 

בשנת 1984 הוכרו בני הזוג על ידי "יד ושם" כחסידי אומות העולם – זו תעודת הכבוד ליאן ולואיז

טקס הנחת אבן הנגף ליד ביתם של בני הזוג חריטסן

אבן נגף – שְטוֹלְפֶּרשְטַיין – Stolperstein

פרוייקט ההנצחה, לזיכרם של קרבנות הנאצים שיצר האמן גונטר דמינג "אבני הנגף" השקועות במדרכות, בערים רבות ברחבי אירופה. לפני ארבע שנים הונחה "אבן הנגף" על המדרכה, בכניסה לביתם של בני הזוג חריטסן, שאימצו את סימונה התינוקת. בבית זה היא גרה עמם עד תום המלחמה, עד שהוריה חזרו לקחת אותה. אבן הנגף הונחה על המדרכה בטקס בו השתתפה סימונה יחד עם בני משפחתה

אבן הנגף על המדרכה בכניסה לבית משפחת חריטסן

טקס הנחת אבן הנגף

בשנת 2018, נערך טקס הנחת אבן הנגף, על המדרכה בפתח ביתם של בני הזוג חריטסן, הורי ההולנדים המאמצים, בבית בו גרתי איתם עד גיל שלוש. בטקס השתתפו גם בני משפחה שהגיעו לאירוע במיוחד.

ביתם של יאן ולואיז חריטסן בהולנד – הטקס לפני הבית עם חלק מבני המשפחה

הכתבה שפורסמה בעיתון למחרת הטקס

העלייה לישראל

בשנת 1966, סיימתי את לימודי בהולנד ואחי סיים את לימודיו באקדמיה ושנינו עלינו לישראל. אחי התגייס לצבא הייתי בת 23 כשעליתי לארץ. בשנת 1968 נישאתי לבן זוגי אריה לבני. תחילה גרנו ברמת גן ואחר כך עברנו לגבעתיים, במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים. עם יציאתנו לגמלאות בחרנו לגור בגני תקווה, בה אנו גרים כבר 20 שנים.

לאורך כל השנים עבדתי במערכת החינוך, בתחום החינוך מיוחד. עבודה עם ילדים שהיו להם מצוקות ובעיות התנהגות קשות. בשנה האחרונה לפני פרישתי, ניהלתי את מערכת החינוך בבית חולים שיבא ובגיל 60 יצאתי לפנסיה.

היום, אני עדיין בקשר עם האחיינים של הורי המאמצים, למעשה אני בקשר עם בני הדור השלישי, כי הם צעירית ממני.

אבני נגף לזיכרם של בני משפחתי – משפחת ויילר 

בתאריך ה 20.3.23, אני טסה להולנד יחד עם בני, להשתתף בטקס הנחת אבן נגף ליד ביתה של סבתא שלי  Mientje Wijler-van Essen, שנרצחה במחנה ההשמדה סביבור. הטקס יתקיים ביום ד' 22.3.23, במקום בו היה ביתה בעיר "לוחם".

ביום זה יתקיימו במקביל עוד שמונה טקסים של קרובי משפחתי – כולם בני משפחת ויילר שנרצחו בשואה – כולם גרו באותה העיר "לוחם". ביום זה יונחו עוד שמונה אבני נגף לזיכרם של בני משפחתי שניספו בשואה.

 יהי זיכרם מבורך לעד!

 משפחתנו המורחבת – 1999

התינוקת שהושארה על גדת הנחל ושרדה את השואה מספרת את סיפורה: "לזכר התינוקות שנרצחו"

חדשות וואלה – קישור לכתבה שפירסם אלי אשכנזי בתאריך 27/01/2023 – לציון יום השואה הבינלאומי

הזוית האישית

סימונה לבני: הרבה שנים לא דברתי, לאחרונה קבלתי החלטה לספר את סיפורי בעוד ועוד מעגלים חברתיים. לספר את סיפורי, שהוא סיפורם של תינוקות רבים שלא שפר מזלם והם לא שרדו את זוועות השואה כדי לספר את סיפורם. סיפורי מסופר במסגרת המיזם "זיכרון בסלון", בתקשורת בכתבה שהועלתה בחדשות וואלה, בתאריך 27.1.2023, לציון יום השואה הבינלאומי, במסגרת הרצאות בפני תלמידים בבתי הספר, בכל שכבות הגיל והשנה גם בהשתתפותי בתכנית הקשר הרב דורי ובתיעודו של סיפור זה במאגר סיפורי מורשת של התכנית במוזיאון בית התפוצות, "אנו" – מוזיאון העם היהודי.

גני תקווה בשבילי

סיפרתי שבעבר גרנו בגבעתיים, וחיפשנו מקום חדש לגור בו בשנותינו המבוגרות יותר, אך גם רצינו להשאר באזור המרכז. איך שהגענו לגני תקווה – ראיתי את הירוק, גינות ושמים כחולים וזה היה נפלא, ידעתי שפה אני רוצה לגור.  הייתה תחושה נפלאה של לגור מחוץ לעיר, במקום ירוק. כך עברנו לגור ביישוב, בבית ברחוב הכרמל, בבניינים הגבוהים, בו גרנו שנים רבות.

אנו גרים ביישוב כבר עשרים שנים וגני תקווה עברה שינויים רבים. היום אנו גרים במגדלי הים התיכון. אני ובעלי נוהגים לעשות הליכות, לאורך שדרות התקווה, עדיין נשאר ה"ירוק" בחוץ, יש מקום ביישוב גם לאנשים צעירים, מתקני כושר ועכשיו נוסף הקניון החדש לידינו.

עמית שוטה: במסגרת המעורבות החברתית, בחרתי השנה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. מאוד נהנתי לאורך כל השנה מהשתתפותי בתכנית, במפגשים ובעבודה המשותפת. למדתי דברים חדשים שלא ידעתי, פרקים חשובים בהיסטוריה של העם שלנו.

תודה לסימונה, שקבלה אותנו כל כך יפה, תודה שלא חששת לשתף אותנו בסיפור האישי שלך, כניצולת שואה. אני חושב שזה ממש חשוב שנמשיך לזכור ולא לשכוח, חשוב שנמשיך לשמוע ולהעביר הלאה את הסיפורים האלה שהם חלק מהמורשת שלנו כעם היהודי.

נועם שלם: זו הייתה חוויה מיוחדת במינה להקשיב לסיפור של סימונה, כיצד כתינוקת גדלה בהולנד, אצל משפחה מאמצת. תודה לסימונה שהעשירה את ידיעותינו בהיסטוריה על תקופת השואה, ובמיוחד על שואת יהודי הולנד.

אמיר סדי: כשהציגו בפנינו את נושאי המעורבות החברתית, ישר ידעתי שאני רוצה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. מאוד נהנתי השנה מכל התהליך. היה ממש מעניין להשתתף ביום העיון במוזיאון "אנו" וממש הצטערנו שסימונה לא יכלה להצטרף אלינו ביום זה. תודה לסימונה על ששיתפה אותנו בסיפור שלה, למדנו הרבה דברים ועובדות שלא ידענו.