מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה קרני, שם נעוריי היה "מעלם", מה שתורגם ל"מלמד" כשעלינו לארץ. נולדתי בי' סיוון תש"ח – וזו גאוותי, שנולדתי חודש אחרי קום המדינה.

עלינו לארץ בספטמבר 1950 פחות או יותר, לא נשארו הרבה רישומים מאז, כך שאנו לא יודעים את התאריך המדויק. הגענו למעברה בעתלית, שם שיכנו אותנו בצריפים של החיילים הבריטיים במחנה צבאי לשעבר. את כל התינוקות הורו להעביר לבית התינוקות – ששכן בערך קילומטר מהצריפים שלנו. אימא שלי מאוד דאגה לי ובאה לבקר אותי שם מתי שרק יכלה ותמיד היה לה קשה לראות כמה אני מוזנחת שם ולא מטופלת היטב.

בשלג הגדול של 1950 הדבר הגיע לשיא – אמי הגיעה וראתה אותי, תינוקת קטנה בת שנה-שנה וחצי, חצי עירומה וקופאת. היא החלה לטפל בי כשאימא אחת ששהתה שם באשפוז אמרה לה – אם את רוצה את התינוקת שלך, תקחי אותה ותברחי – פה נעלמים ילדים. אמי חששה ולא ידעה מה לעשות, אבל אותה אישה עודדה אותה והורתה לה לעטוף אותי בסדין ולברוח. אותה אישה השגיחה שהאחיות לא יבואו – ואמי קפצה מהחלון לשלג וברחה, ואיש לא חיפש אותי.

סיפור דומה אירע כשנולד אחי הקטן – הוא היה שמנמן, בעל פנים בהירות ושיער בהיר. הוא נולד בבית ואחרי שלושה ימים החליטו הוריי לגשת לבית החולים הילל יפה בחדרה לבית היולדות ולרשום אותו באופן חוקי, כדי שנוכל לקבל הגדלה של קצבת הכלכלה. היחס בבית החולים לעולים החדשים מתימן היה מזלזל, הם היו בטוחים שהם יודעים יותר טוב מהתימנים "הפרימיטיביים" איך לטפל בילדיהם ואף עשו לאחי ברית מילה בבית החולים. בזמן ששהה בבית היולדות אמי באה לבקר אותו כמעט כל יום – מאחר ולא הרשו לה להישאר עמו. יום אחד כשהגיעה לטפל בו הגישו לה תינוק והיא חשה במשקל שמדובר בתינוק רזה יותר מאחי. היא פתחה את החיתול וגילתה שזו בת, שחורה ומצומקת. היא מיד הבינה מה קורה והחלה לצעוק – "זה לא שלי! הבן שלי שמן! בריא! לבן!" לא האמינו לה וביקשו ממנה לנסות לזהוות את בנה במסדר זיהוי, היא זיהתה אותו מיד – לקחה אותו והלכה משם. היא צעדה כמעט שלושה קילומטר לכביש הראשי כדי לקחת אותו הביתה.

אמי היתה אישה חרוצה מאוד, הייתה לה מוטיבציה גדולה מאוד להצליח לפרנס את משפחתה. היא גידלה בגינתה כמעט כל דבר שיכלה כדי שיהיה לנו שפע של פירות וירקות. היא זרעה ושתלה מלפפונים ועגבניות, קלחי תירס, בננות, קני סוף, עץ פקאן, עץ רימונים, עץ תפוזים ואפילו עץ פולי קפה שהביאו מתימן. גידלנו תרנגולים ועז, ממנה היינו שותים חלב – אני לפעמים שתיתי חצי ממנו עוד לפני שהגעתי הביתה בעודי נושאת את הסיר מהחצר…

כל דבר מיוחד בתקופה הזאת היה מאוד מוערך. פעם הגיעו אל אבי – שהיה מוהל – אם מוסלמית ושלושת בניה, וביקשה ממנו למול אותם. מאחר ואסור להם לשתות יין, אז כדי להסיח את דעתם מהכאב אני זוכרת שראיתי אותו נותן להם ביסקוויט – ואני נדהמתי, אין דרך להסביר כמה ביסקוויט היה אז משהו מיוחד ויוצא דופן! בעלי סיפר שכשהיה בישיבה ואחותו באה לבקר אותו היא הביאה לו תפוח עץ, והיה לזה טעם לא מהעולם הזה! מה זה כבר היום?! תפוח עץ! אבל זה היה המצב אז. לביסקוויט ולתפוח עץ היה טעם גן עדן. היום יש לנו שפע עצום שאנחנו לא יודעים מספיק להעריך את הארץ ואת כל הטוב והאהבה שהיא מחזירה לנו. הלוואי שנדע להעריך את הדברים האלה.

מצגת תמונות, יונה קרני:

עוד על יונה קרני:

הזוית האישית

ענבר הנכדה: הגעתי לחוויה הזאו של התיעוד במחשבה שאני לא אשמע הרבה דברים חדשים ולקחתי אותה בעיקר כחוויה עם סבתא. התיישבתי לשיחה עם סבתא ופשוט ביקשתי ממנה שתתחיל מהולדתה. פתאום הגענו לכל הרבה נושאים, גיליתי המון פרטים חדשים שלא ידעתי, סיפורים שלא הכרתי, וכל מיני דברים שהיו בגדר 'אומרים ש..' ופתאום אני רואה שאלה היו דברים אמיתיים – כמו חטיפת ילדי תימן שהיו ממש חלק מהחיים של העולים אז… כך שלא היה רק חוויה כיפית עם סבתא, ולא רק גיליתי דברים חדשים על המשפחה – אלא גם על המציאות שלהם אז.

סבתא יונה: חשתי גאווה ושמחה כשנכדתי בקשה לראיין אותי למיזם החשוב והמבורך הזה. ליידע ולהנגיש לאנשים בכלל ולנוער בפרט את ההיסטוריה הקטנה והאישית של תקופה קשה אבל מיוחדת, שבזכות כל פרט ופרט כל משפחה ומשפחה שהגיעו לארץ הקטנה והחלשה, ושבזכות ההתמדה, העקשנות ואהבת הארץ הגדולה "הגענו עד הלום". לדעת ולהעריך את חיינו היום לאור מה שעברנו אז. לא הכל ברור מאליו, ועלינו לשאת עיננו למרום ולהודות לבורא עולם על כל חסדיו וטובו הגדול, ולמעשה הוא הביאנו עד הלום.