מאגר סיפורי מורשת

משפחה

גדלתי בבית שומר מצוות. בבית הקפידו על דברים כמו כשרות, שבת, לא לדבר לשון הרע, לכבד כל אדם, עזרה לזולת וכמובן כיבוד הורים והסתפקות במועט.

חיינו בילדותי בצניעות גמורה כמו כל היהודים באותה תקופה (לפני קום המדינה וימיה הראשונים של המדינה). גרנו בחדר אחד ארבע נפשות, המטבח והשירותים והאמבטיה היו משותפים לעוד שתי משפחות, גרנו בדירה אחת 3 משפחות. אני זוכרת את ימי הצנע במדינה כשהאוכל נקנה בתלושים, הקרח חולק במידה ושימש לנו לקירור האוכל. אבל ברוך השם אין לי זיכרונות של מחסור – לא במזון ולא בביגוד.

כשעליתי לכיתה ב' עברנו מתל אביב לגבעתיים, לדירה משלנו. דירה בת שני חדרים, שירותים ואמבטיה בחדרים נפרדים וכמובן מטבח משלנו. מבחינתנו, הגענו ל"ארמון".

הדירה הייתה בקומה 4 בלי מעלית כמובן (לא היו מעליות עדיין) אבל היינו שמחים ומאושרים.

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי "אמונים" כיתות א'-ח'. הזיכרונות שלי מאוד חיובים: מחנכים טובים, חברות טובות עם ידידות נאמנה. הייתי תלמידה שקדנית, כשאבי ז"ל מעודד אותי כל הזמן במשפט: "אין דבר העומד בפני הרצון". למעשה הפתגם הזה היה המוטו שלנו בבית. הוריי לא חסכו מכספם ונתנו לי עזרה בשיעורים פרטיים לפי הנדרש (בעיקר במתמטיקה ובאנגלית). כמו כן למדתי גם שלוש שנים פסנתר. לא היה להוריי כסף לקנות פסנתר ולכן התאמנתי אצל שכנים.

שנות לימודי בתיכון "צייטלין" היו מרגשות ומרוממות הן מבחינת הלימודים והן מבחינת הידידות שנרקמה ביני לבין כמה חברות טובות. בית הוריי היה בית חם במלוא מובן המילה. אימי ז"ל קיבלה את חברותיי בחמימות, במאור פנים ובכיבוד טעים בשפע.

אבי ז"ל עבד קשה לפרנסתו אבל קבע עיתים לתורה. כל ליל שבת אחרי הארוחה היה לומד בחברותא עם הרב רובינשטיין, שלימים היה הרב של גבעתיים. אבי היה כהן וייחס חשיבות רבה לכך: אני זוכרת אותו מתכונן בהתרגשות רבה לקיים מצוות פדיון הבן. בדברי ההספד על אבי ז"ל אמר רב העיר שהוא היה "השיינע ייד" ( יהודי יפה), האיר פנים לכל אדם וכיבד את כולם. לאחר מותו נודע לי שהלווה  לפועל שלו סכום כסף גדול לקנות דירה בלי ריבית.

התיישבות והגשמה

נישאתי לדוד בגיל 25. כשסבא היה בן 30 גרנו ברחובות בדירה שלנו, ב"ה בלי חובות. דוד גמר את הדוקטורט שלו בכימיה פיזיקלית ואני סיימתי תואר ראשון בתנ"ך וספרות ועבדתי כמורה בתיכון דתי. נולדו לנו ארבעה ילדים ב"ה וחיינו התנהלו על מי מנוחות.

החלטנו להצטרף לגרעין "אלון מורה" ששם לו למטרה לחדש את ההתיישבות בשומרון.

הזמן הוא אחרי מלחמת ששת הימים ואחרי מלחמת יום הכיפורים. דוד השתתף כצנחן במלחמות. באותה תקופה היה בשומרון ויהודה רק יישוב יהודי אחד – קריית ארבע (ליד חברון). לא היו יישובים יהודיים אחרים בשומרון.

השומרון הזמין אותנו לקיים את מצוות יישוב הארץ ועשינו זאת בשמחה ובהתרגשות גדולה. הרגשנו שאנו שותפים לתחיה הלאומית שלנו במדינת ישראל ובארץ ישראל על ידי הקמת היישוב היהודי הראשון בסבסטיה. משם התפצל הגרעין, חלקו הקים את הישוב קדומים, באישורו של יצחק רבין, וחלקו הקים את אלון מורה.

ההבנה שזכינו במתנה גדולה – להיות שותפים בבניין הארץ – נתנה לנו כוחות להתגבר על קשיים פיזיים ורוחניים. לא היו מים, לא היה ביוב ולא היה חשמל מסודר וחיינו כקיבוץ עם חדר אוכל משותף. גרנו בבטונדה ואחר כך בקרוון.

כשעברנו לקדומים, התגוררנו באשקובית קטנה. היום אנחנו גרים באשקובית גדולה ומשופצת שאנחנו מרגישים בה כבארמון.

זכינו, דוד ואני וכל ילדינו, "להיוולד מחדש". זכינו לעלות לארץ ישראל מתוך בחירה שלנו (אנחנו ילידי הארץ) והאושר והעונג גדולים מאוד.

הזוית האישית

סבתא: היה לי כיף גדול להיות עם נכדי היקר דור באווירה המיוחדת שהצלחתם לעורר במפגש הרב דורי. תודה רבה לכם.

דור: מאוד נהנתי מזמן איכות עם סבתא ואני מעריך את ההשקעה שהיא עשתה כדי להגיע מרחוק למפגשים.