מאגר סיפורי מורשת

סבתא חביבה מספרת לנכדה אביב

קוראים לי חביבה (בעבר לובה) שם משפחה צור בעבר קולקר. נולדתי בברית המועצות בתאריך 7 לנובמבר 1953. לאמי ז"ל קראו וירה ולאבי, שייבדל לחיים ארוכים, קוראים ישראל.

אבי ישראל נולד בפולין בשנת 1929 בעיר פולטוסק, למשפחה בה היו שישה אחים ואחות. בשנת 1939 כשנכנסו הגרמנים הנאצים לפולין וגם לעיר פולטוסק וגירשו משם את כל היהודים. המשפחה של אבי הגיעה לגבול רוסיה ושם נשארו עד שהגיעו הגרמנים בשנת 1942, ואז כל המשפחה גורשה לגטו לחוביץ. שם למעשה חוץ מאבי ועוד אח אחד בשם אברהם (הבכור) נשארו בחיים, שאר המשפחה נספתה בגטו. אבי נשאר בחיים בזכות התושייה שלו כילד שהתחבא בתנור. לאחר מכן, כשכל הגטו נשרף, אבי ואח שלו ברחו ליערות והתחברו לפרטיזנים ושם היו עד לסיום המלחמה.

בשנת 1945, אבי ישראל נשאר בברית המועצות ושם הכיר את אמי וירה ששרדה אף היא את המלחמה. כל זה מסופר בספר שכתבתי לאבי ישראל לקראת יום הולדתו ה-90. נולדתי בעיר גרודנו וגדלתי שם עד גיל חמש. זכור לי, שהייתי בגן ילדים שמאוד אהבתי, במיוחד זוכרת את החגיגות ב- 7 בנובמבר – יום המהפכה, שגם היה יום ההולדת שלי.

החלום לעלות לארץ ישראל

בגלל שאבי היה אזרח פולין הייתה אפשרות לחזור לפולין ומשם הייתה שאיפה לעלות לארץ ישראל, שזה היה החלום של המשפחה, לכן בשנת 1959, לאחר מאבק לא פשוט בשלטונות של ברית המועצות, הגענו לפולין לעיר ליד וורשה וובשיך. זכור לי שנסענו הרבה מאוד זמן עד שהגענו לפולין. בפולין הייתי עד דצמבר 1959 ואז הסוכנות היהודית הצליחה להוציא אותי ואת אמי דרך העיר לודג' בטיסה לווינה שבאוסטריה, ומשם לישראל.

אבי עלה לישראל אחרינו בערך כחצי שנה. הגענו אמי ואני למשפחה של אבי, אח ששרד בשואה וגר עם אשתו מרה ושני ילדיו בגני תקווה. לאחר מכן קיבלנו דירה בשיכונים הקטנים בגני תקווה.

עם הגעתי לארץ בדצמבר 1959, הלכתי לגן בלה. זכור לי שלא היה פשוט, כי לא ידעתי לדבר עברית רק רוסית, אפילו הגננת לא ידעה לדבר רוסית, כך שהיה קושי גדול להיות עולה חדשה. לאט לאט למדתי עברית. זוכרת אני שבכיתה א' לא הצלחתי לקרוא, ורק בחופשת הקיץ הצלחתי לקרוא ספרים. עד היום אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים. במיוחד קראתי ספרים על השואה. זכור לי הספר: "הילדים מרחוב מאפו" המתאר ילדים בשואה בקרקוב שבפולין.  הסקרנות נבעה לדעת מה קרה בשואה, כיוון שאבי לא סיפר. פעם ראשונה שהוא סיפר את מה שהיה בשואה, זה היה כשהכנו את עבודת שורשים של הבן שלי איתי (אבא של אביב).

בית הספר היסודי היה עד כיתה ח', אהבתי מאוד ללמוד ואפילו הייתי בוועד של הכיתה. בסיום בית הספר היה מבחן סקר וגם חיבור. חיבור שכתבתי "כל ההתחלות קשות" ובו כתבתי כמה קשה להיות עולה חדשה. כאמור גדלתי בשכונה השיכונים הקטנים בגני תקווה. בשכונה אהבנו לשחק משחקי קלאס, גומי, אנדסאפ, מחבואים, חמש אבנים ומחניים. קראתי ספרים כמו "דני דין" "השביעייה הסודית" "החמישה ספרי בלשים" שעד היום אוהבת לקרוא ספרות מתח ובלשות. בשנת 1967 בהיותי בכיתה ז', פרצה מלחמת ששת הימים. זוכרת אני שלא היו מקלטים ואמי ז"ל חפרה שוחה שבה התחבאנו כשהיו אזעקות. המלחמה הסתיימה בניצחון וחזרנו ללימודים. סיימתי את בית הספר היסודי בשנת 1968.

בשנה זאת התחלתי ללמוד בתיכון אחד העם בפתח תקווה. למדתי במגמה הביולוגית סיימתי את בחינות הבגרות בהצלחה והתגייסתי לצה"ל. בצה"ל שירתי כסמלת סעד בקצין העיר תל אביב. בתקופה זו בהיותי בצה"ל פרצה מלחמת יום כיפור בשנת 1973. השתחררתי בשנת 1974 ובשנת 1975 התחלתי לימודי כלכלה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. המשכתי ללימודי תואר שני בהנדסה תעשייה וניהול עם התמחות במערכות בריאות. בשנת 1976 הכרתי את עמוס שלמד הנדסת מכונות. התחתנו בשנת 1978 ובשנת 1981 נולד בני הבכור איתי ובשנת 1985 נולד בני ירון.

כל תקופת העבודה עבדתי במערכת הבריאות במשרד מבקר קופת חולים כללית, עבדתי בבית חולים שניידר מנהלת כוח אדם בקופת חולים לאומית ושראל מנהלת מחלקת תקציב וכלכלה.

משפחתי היום: איתי, אשתו שי, נכדים: אביב, טל ופלג. ירון אשתו אסתר ונכדה הילה. כיום בעלי ואני פנסיונרים מתעמלים ביחד בפילאטיס מתנדבים בשי"ל פתח תקווה. מבלים עם המשפחה בייביסיטר לנכדים. מטיילים בחו"ל ובארץ עם חברים.

שנמשיך כך לעוד הרבה שנים.

קישור לסרטונים, סבתא חביבה מספרת: איך נולדה הנכדה הראשונה שלנו אביב?

חלק א – סבתא חביבה מספרת

חלק ב – סבתא חביבה מספרת

הזוית האישית

זאת הייתה חוויה משותפת שמקרבת בין הדורות. הייתה לנו חוויה מאות משמעותית ומהנה בביקור במוזאון אנו.

הנכדה אביב: למדתי דברים חדשים על העבר של סבתא שלי ונהניתי מהחוויה המשותפת מכתיבת הסיפור ועד להגשתו ולהעלתו לתיעוד במאגר התוכנית למשמרת לדורות הבאים.

סבתא חביבה: נהניתי לספר ולהעלות חוויות מימי ילדותי לנכדתי. חיכיתי למפגשים המשותפים עם כל המשתתפים ולשמוע את סיפוריהם. חוויה מרגשת מאוד.