מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה, נולדתי בשמיני לספטמבר 1947 על האונייה "ראנימד פארק" "Runnymede park", אחת משלוש ספינות הגירוש של המעפילים שהגיעו לארץ ב"יציאת אירופה 1947 – אקסודוס". אני בת בכורה ליעקב ופנינה (פולה) שרייבר. נצר למשפחת שרייבר ("סופר" ביידיש), משפחת רבנים ידועה מאוד, שבסיסה ברב חת"ם סופר.

ראשית סיפור לידתי, בהתארגנות של כ-7,000 ניצולים משארית פליטת יהודי אירופה, לאחר השואה. עם שרידי המיטלטלין שלהם השתרכו הפליטים את דרכם דרך הרי הקרפטים לוינה בירת אוסטריה.

הוריי יעקב ופנינה לפני העליה לאקסודוס, 1946

במרץ שנת 1946 הם הגיעו למחנה הפליטים הענק בדרייכנהל בגרמניה והתארגנו כגרעין לעלות בחשאי לארץ ישראל. תוך ליווי צמוד – לעתים סמוי ולעתים גלוי לעין – של קבוצה מאנשי ארגון "ההגנה" שכינו את עצמם "הגדעונים". 4,500 נפש מתוך ה-7,000 עשו את דרכם המסוכנת בספינה "אקסודוס", ביניהם פנינה ויעקב שרייבר הוריי, כשאני – בבטן אמי.

סיפור הספינה "אקסודוס" שכונתה "יציאת אירופה תש"ז" ידוע בכל העולם. הספינה הגיעה לחופי הארץ אך הבריטים לא איפשרו למעפילים לרדת לחופי הארץ אליה כל כך רצו להגיע. לאחר קרב עם הבריטים על סיפון הספינה, הועברו 4500 המעפילים לשלוש אניות גירוש:  "אמפייר ריוור – “Empire river"", אושן ויגור – "Ocean vigor", ו"ראנימד פארק" – “Runnymede park" –  עליה שהו הוריי.

ביום השני למסע הובהר להם לחרדתם שהאוניות אינן מפליגות צפון מזרחה לקפריסין הקרובה, אליה נשלחו רוב המעפילים שניסו להגיע לארץ,  אלא הן מוחזרות לאירופה… התברר שמעפילי "אקסודוס" היו קורבנותיה הראשונים של המדיניות החדשה של הבריטים: עד אז נהגו לשלוח מעפילים שנתפסו בעלייה בלתי חוקית כזו למחנות בקפריסין. עתה, החלו להחזירם לאירופה. המעפילים נטלו שמיכה אפורה וציירו עליה במשחת שיניים ומשחת נעליים את הדגל הבריטי ועליו צלב קרס כהוכחה לכל העולם שהבריטים מתנהגים אל פליטי השואה כמו הנאצים. את הדגל הניפו על התורן של אחת מאניות הגירוש.

במשך שלושת שבועות המסע, נוצרה באונייה מנהיגות בלתי רשמית. המפקד המוסכם על הכל היה מרדכי רוזמן. אוניות הגירוש לוו מרגע יציאתן מנמל חיפה במשחתות בריטיות. בנסיון לסכסך בין המעפילים, זרקו עליהם הבריטים מלמעלה 200 שמיכות, אבל רוזמן נתן הוראה לשבות רעב עד שכל מעפיל יקבל שתיים כאלו. זה הצליח. לא רק זאת: הדתיים שבין המעפילים זכו לאוכל יבש ולקופסאות שימורים, נשים הרות קיבלו אבקת חלב, לילדים ניתן שוקולד ולמעשנים, סיגריות.

פנינה, אימא שלי, שהייתה אמנם בחודשי הריון מתקדמים מאוד, הייתה כל כך רזה שהבריטים לא האמינו לה שהיא בהריון, ומנעו ממנה את אבקת החלב. אז, במסע הגירוש חזרה לאירופה, החלטתי לצאת לאוויר העולם.

מאחר והמעפילים לא היו מוכנים לרדת בצרפת, החליטו הבריטים להענישם בחומרה, דאגו ששלוש אניות הגירוש יעברו דרך מיצר גיברלטר ויגיעו להמבורג שבגרמניה. המעפילים איימו שהם ירדו לחוף רק כשהם מתים. המעפילים, ואני בתוכם, הורדו בכוח מהספינות כשהם נגררים בידיהם וברגליהם. את מפקדיהם הבלתי רשמיים שמו מאחורי סורג ובריח לזמן מה, והפצועים נלקחו לטיפול. אבל הסיוט לא תם. מנמל המבורג הובילו הבריטים את המעפילים למחנה הפחונים פאפנדורף, שבו השתמשו הנאצים בשעתו לריכוז הנידונים למוות בטרם הושמדו. בפאפנדורף נהגו במעפילים כבעצירים ותנאי המגורים היו גרועים.

כך החלה שנתי הראשונה.

לאחר כמה שבועות הועברנו למחנה המעפילים באמדן. כאן, סוף סוף, שופרו תנאי החיים ללא היכר. ארגוני הסיוע היהודיים הושיטו עזרה, המזון היה טוב יותר, באיכות ובכמות, ותנאי המגורים הוטבו.

אני בת שנה עם אבא יעקב

לאחר כשנה עלינו יחד עם חלק מפליטי "אקסודוס" האחרים, לארץ שזכתה כבר לעצמאות. עלינו באנייה ששמה "קדמה".

התישבות בארץ – ילדותי

מיד עם ההגעה לארץ, התיישבנו בכפר אונו (שהיום הפכה לעיר – קרית אונו), בה גדלתי והתחנכתי ובה אני גרה גם היום. בכפר היו מעט מאוד תושבים, הבתים היו צמודי קרקע, לא היו בתים גבוהים בכלל, וגרנו במבנה קטן שהיו בו סה"כ ארבע דירות. בדירה היו סך הכל מטבח, שירותים, וחדר אחד. החדר היה גדול, בו הייתה מיטה להוריי, ושתי מיטות יחיד לי ולאחותי, שפרה, שנולדה כשהייתי בת ארבע. הייתה לנו חצר גדולה בה היה לול לתרנגולות ותרנגולי הודו. בכלובים גידלנו ארנבות. גם היו לנו ערוגות ובהם גידלנו בצל וצנוניות. לא היו כבישים ולא מכוניות, הלכנו הרבה מאד ברגל, אוטובוס היה עובר פעם אחת ביום. את מצרכי המזון קנינו במכולת קטנה. חלב היינו קונים ברפת. קרח למקרר היו מביאים במשאית כל יום, כיון שהקרח היה נמס במקרר. גם נפט לתנורים פוזר בחלוקה – בחורף חילק עגלון עם עגלה מיוחדת עליה היה מיכל עם ברז. ידענו שהוא מגיע כאשר שמענו את פעמון היד בו הוא צלצל.

אני הייתי ממונה על קניית החלב. כדי להגיע לרפת, עברנו שדה שתמיד היו בו פרחי בר כמו: כלניות, צבעונים ועוד. כשהיינו חוזרים מהרפת, היינו מניחים את הכד על האדמה ומשחקים בכל מיני משחקים. הרבה פעמים הכד היה מתהפך וכל החלב היה נשפך, והיינו הולכים וקונים חדש. המשחקים היו כמעט תמיד משחקים של פעם ששיחקנו בחצר: קלאס, חמש אבנים, תופסת, מחבואים, שוטרים וגנבים, שלום אדוני המלך, אחת שתיים שלוש – דג מלוח ועוד.

למדתי בשני גנים בכפר אונו. גן מגיל 4 עד 5 וגן מגיל 5 עד 6. הגנים היו רחוקים מהבית והלכנו אליהם ברגל. זוכרת מהגנים את "ארוחת עשר", בה היו מכינים לנו פרוסות לחם לבן מרוחות בגבינה לבנה ועליה פיזרו סוכר וקינמון.

אני (יפה) בת 5

אני זוכרת גם את החגים שתמיד חגגנו עם ההורים ועם כל הקהילה. כל פורים היתה תהלוכה ברחובות הכפר. ילדי הגן ובית הספר היו מתחפשים על פי נושא שנבחר. אני זוכרת במיוחד את השנה בה התחפשנו לבני ישראל שיוצאים ממצרים. אני התחפשתי למשה. לבשתי כותונת שאימא שלי תפרה מסדין והיה לי זקן לבן ארוך שעשינו מסיבי ליפה. ביד החזקתי מקל ארוך כמטה וכך הלכנו כשמאחוריי חבריי לכיתה עם תלבושות של בני ישראל.

חנוכה בגן

בחג השבועות היינו מביאים ביכורים ואת כל מה שהבאנו בסלים חילקו בין התושבים העניים יותר.

למדתי בבית הספר היסודי "ניר", היחידי בכפר בו למדו כל ילדי הכפר כולל ילדים מהסביבה. הלימודים בבית הספר כללו הרבה מאוד טיולים בטבע, עם דגש על גיאוגרפיה, היסטוריה וביולוגיה. מכיתה ד' עד כיתה ח' חינך אותנו אותו מורה בשם ישראל דגן, אותו הערצנו ממש. עד היום כשחברי הכיתה נפגשים (פעם בשנה!) אנחנו מזכירים אותו ורואים בו דוגמא למחנך לחיים. הכיתה שלנו היתה מאד מגובשת. יצאנו לטיולים רבים. חינכו אותנו לאהבת הארץ ובעיקר אהבת הזולת והדאגה לכולם.

כבר בילדותי בלטתי בכישורים הקשורים להדרכה, חינוך ופדגוגיה, ופעמים רבות החלפתי את המורים ולימדתי את הילדים בכיתות הנמוכות. הייתה לי ילדות נהדרת בכפר אונו. כמעט כל התושבים בכפר הקטן היו ניצולי שואה שראו בחינוך דור ההמשך מטרה נשגבת וחשובה ביותר. הקהילה הייתה מאוד מגובשת וחיי התרבות היו תוססים.

נערות ובגרות

הייתי פעילה בתנועת הנוער "הנוער העובד" ואף הדרכתי. בנוסף, הצטיינתי בקפיצה לרוחק ולגובה, ובאתלטיקה בכלל. השתתפתי בלהקת מחול ובחוג דרמה שכלל הופעות בכל הטקסים והחגיגות בכפר. שנים רבות, בכל טקס לקראת יום העצמאות, קראתי את שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף", ועד היום זוכרת אותו בעל פה. מחנך כיתתי שחינך אותי חמש שנים (הוא ממש היה מורה לחיים!!) ניבא שאהיה קריינית ואכן השתתפתי כקריינית ב"פינת הילד" בעודי נערה צעירה. אבל, אהבתי לטבע והרצון תמיד להוביל בחברה וללמד הביאו אותי בסופו של דבר לחינוך ילדי ישראל.

צבא ואוניברסיטה

בצבא, שירתי במדור הפסיכוטכני, שם הכרתי את חברי לחיים ובעלי שמעון. הצבא חשף אותי לעולם הפסיכולוגיה, ובתום שירותי התלבטתי מאוד בין לימודי הפסיכולוגיה, לבין אהבת הנעורים מאז ומתמיד – לימודי ביולוגיה. בסופו של דבר, ניצחה אהבת הנעורים, למדתי ביולוגיה והתמחיתי בזואולוגיה וביוכימיה ובתום לימודי, התחלתי  ללמד ביולוגיה.

בתקופה זו, התרחשו רגעים מאושרים רבים בחיי כשנולדו ילדי: דידי (דוד), מיכל ועידית, מהם יש לנו שישה נכדים מקסימים. התחלות חדשות התגבשו ונוצרו. עליהן אספר במפגש "הקשר הרב דורי" עם נכדיי הנוספים.

בכל התחלה יש תקוות חדשות, התחדשות והצלחות.

במשך כל שנות ילדותי גדלתי בצל הסיפורים הקשורים ללידתי ולעלייה המיוחדת לארץ. חשיבות המדינה לעם היהודי היוותה מוקד בחינוכי הפרטי ובחינוך תלמידי הרבים במשך השנים. האונייה "אקסודוס" מתקשרת אצל האנשים עם מאבקים על זכותם לעלות ארצה, ועם סיפורים של סבל וגבורה. בשבילי, היא פשוט הייתה ההתחלה.

הזוית האישית

סבתא יפה: כדי להצליח בעתיד חובה להכיר את העבר, לכן שמחתי על ההזדמנות לשוחח ולהיפגש עם תמרי נכדתי המקסימה ולספר לה מאיפה באתי ולאן אני שואפת.

תמרי לסבתא: היה לי מאד מעניין לעשות איתך את תכנית הקשר הרב דורי. היה מאד מעניין לשמוע וללמוד עליך ועל סיפור החיים שלך שיכוון אותי גם לעתיד שלי.

יפה פס תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: לידה בצל סכנה ותקווה