מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל סדן, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית, בחרתי לתעד את סיפורו של סבי חנוך. סבי חנוך סדן נולד בתאריך 24.12.1943, בישראל בעיר רחובות.

סבא חנוך מספר על עליית הוריו לארץ מפולין

שמות הורי הם: אברהם סנדהויז ואסתר סנדהויז, ארץ מוצאם היא פולין מעיירה שנקראת דמביץ. אבי נולד בשנת 1911 ואמי נולדה בשנת 1912. הם התחתנו בעיירה דמביץ בתאריך 5.7.1936 ואחרי שלושה חודשים הם עלו יחד כזוג נשוי לארץ ישראל.

הם הגיעו ארצה לנמל חיפה בתאריך 30.11.1936, באוניית המעפילים "גליל" והתיישבו בתל אביב, מפני שבתל אביב הייתה קהילה גדולה של צעירים יוצאי אותה עיירה דמביץ.

בהתחלה הם פתחו מכולת, אבל בעל הבניין גירש אותם ולא הייתה מערכת משפט שתגן עליהם, אז הם נאלצו לעזוב והפסידו הרבה כסף שהביאו איתם מפולין. אבא שלי עבד בכל מיני עבודות הוא עבד בתור מסיק דודים בבית חרושת לספירט משנת 1940 עד 1946, לאחר מכן הוא עבד בקבלנות בניין.

נולדתי בתאריך 24.12.1943, היה לי אח אחד שנולד לפניי בשנת 1937. ההורים מרגע עלייתם לארץ ועד יום מותם גרו בתל אביב במספר מקומות.

אחרי שנולדתי הלכתי כמו כל ילד טוב לגן ולבית ספר יסודי דתי ביל"ו. כשהייתי בן חמש (1948) הוכרזה המדינה. יום למחרת פרצה מלחמת העצמאות, כל המשפחה שלנו חמש נפשות, גרנו בתל אביב בדירה של חדר וחצי.

בילדותי

הבית היה ליד בית מגן דוד אדום בתל אביב, ברחוב מזא"ה. הבית שלנו היה ממוקם מעט גבוה יותר מאשר "בית מגן דוד" ולשם היו מגיעים כל הפצועים בעיקר אלה שנפצעו מהערבים שהיו ביפו, שירו אלינו מכל הכיוונים. במשך שנים רבות היו סימנים של כדורים על הקיר שהיה לכיוון הים והיריות הגיעו ממסגד "חסן בק" יפו, למרות שאסור היה לנצל את המסגד שהוא מבנה דתי ולירות ממנו, בנוסף על הגג של בית מגן דוד שהיה בעצם מוסד רפואי ציירו על גג אחד צלב גדול אדום שיידעו שזה מבנה רפואי ועל הגג האחר ציירו מגן דוד אדום שלא יפציצו את המבנה.

בכל זאת מטוסים מצריים הפציצו את המבנה ולא פעם הפצצות נפלו ליד הבניין שלנו והרסיסים פוצצו את צינורות המים של הבניין, פעם אחת הערבים הצליחו לפגוע בבניין ופצצה נפלה באמצע הצלב של בית "מגן דוד" וחדרה שלוש קומות. למזלנו הפצצה לא התפוצצה. בנוסף לזה, בצמוד עומד "בית שטראוס" ששם הייתה מרפאה ובין שני הבתים הייתה גינה, ובה שיחקנו כדורגל. פעם כשהפציצו את בית "מגן דוד" טיילו בגינה נשים עם תינוקות, ונהרגו שם אישה ומספר ותינוקות שהיו בגינה.

המלחמה המשיכה והשתתפו במלחמה אנשי ההגנה אנשי האצ"ל ואנשי הלח"י. מול בית "מגן דוד "היה קיוסק, והוא מכר פירות וירקות. אני תמיד אהבתי לשהות שם ולראות את הפעילות של "מגן דוד". אני זוכר יום אחד מגיעים כעשרים אנשי הגנה ועומדים בשתי שורות בפתח של בית "מגן דוד" עם נבוטים ביד, שאלתי את מוכר הקיוסק למה הם שם? והוא ענה לי, שבגלל הקרבות ביפו יש לאנשי האצ"ל פצועים והם עומדים פה כדי לא לאפשר לאנשי האצ"ל להביא את הפצועים.

כשהגעתי לגיל 13 וסיימתי בית ספר יסודי, אבי אמר לי שאין לו כסף לרשום אותי לתיכון למרות שמבחינת הנתונים הייתי מתאים. ואז הוא סיפר לי שיש לו חבר מהאצ"ל ויש לו בית מלאכה ושאני אתחיל לעבוד שם, הוא הביא אותי לשם והתחלתי לעבוד. כל החיים חינכו אותי שללמוד זה דבר חשוב, אז אני הלכתי בגיל 13 לבדי ונרשמתי לתיכון עיוני א' ערב. הייתי מתייצב בעבודה בשעה 7:00 בבוקר עובד עד שעה 16:00 ואז בשעה 16:30 הייתי מתייצב בבית הספר ולומד עד השעה 20:30.

אחרי כתשעה חודשים, יצא חוק חדש שכל מי שעובד חייב ללמוד במקצועי ערב, ואז הייתי חייב לעבור למקצועי ערב, אבל שם הרגשתי שהרמה נמוכה למרות שלמדנו חמישה ימים בשבוע וביקשתי מהמנהל שיקפיץ אותי כיתה. קפצתי כיתה וסיימתי לימודים של שלוש שנים בשנה וחצי, ואז נותרו לי כשנתיים עד הצבא המשכתי לעבוד וחזרתי לתיכון עיוני א' ערב וכך סיימתי את לימודיי.

תקופת השירות הצבאי

התגייסתי לצבא בגיל 18.5 עם תעודת מסיים של תיכון מקצועי וגם של תיכון עיוני וגם קיבלתי תעודת מקצוע של מסגרות. התגייסתי לחיל חימוש בגלל שאני הייתי בוגר ביה"ס מקצועי ושיבצו אותי אחרי הטירונות לקורס מסגרי תותחים, גמרתי את הקורס בהצטיינות ונשארתי להדרכה. הדרכתי מספר קורסים היו לי נתונים אישיים טובים, אז שלחו אותי לקצונה. התחלנו את הקורס מחיל חימוש עם 30 אנשים וסיימנו רק 10 אנשים, שמתוכם 6 – בציון לא עובר, זאת אומרת שאם הם יצליחו בקורס ההשלמה אז הם יקבלו את הקצונה.

ארבעה אנשים סיימו ואני ביניהם. הקורס היה ארוך מאוד מעל שנה וכשסיימתי שובצתי כשליש, למרות שהייתי איש חימוש בסדנא של השריון. משם עברתי עוד שני תפקידים ואז כשהגעתי לסדנא של פיקוד מרכז פרצה מלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה ביקשתי לצאת ללימודים עברתי את הבחינות והתקבלתי לאוניברסיטת בן גוריון במקצוע הנדסת תעשייה וניהול מטעם הצבא.

זה היה המחזור הראשון באוניברסיטת בן גוריון שעדיין לא קיבלו את ההסמכה ללמד, ובגלל זה היו מטיסים לנו פעמיים בשבוע מרצים מהטכניון בחיפה. אחרי שנה ההסמכה של המ"לג אישרה את אוניברסיטת בן גוריון ולכן תעודת המהנדס שלי, נחתמה גם על ידי אוניברסיטת בן גוריון וגם על ידי הטכניון בחיפה, חזרתי לצבא כמהנדס והמשכתי בכל מיניי תפקידים עד יציאה לפרישה.

חיי האזרחות

אחרי הצבא עסקתי כמהנדס תעשייה וניהול בארגונים גדולים כמו eci telcum, בתור מהנדס ייצור וגם בתור מנהל מערכות המידע של החברה, אחר כך עברתי לשופרסל וגם שם עסקתי בתפקיד מהנדס תעשייה וניהול. בשנת 1988 התפטרתי והקמתי את ירחון משאבי אנוש שגם הוציא עיתון חודשי וגם ערך כנסים גדולים של מעל 1000 אנשים למנהלי משאבי אנוש, כך המשכתי עד יציאתי לפנסייה בגיל 72.

מגיל 19(1961) ועד היום יש לי  תחביב של עיסוק באומנויות לחימה: גודו, חגורה שחורה ותעודת מדריך מוסמך מוינגייט, בנוסף גם קראטה מספר שנים וגם נינגיטסו, גם קונגפו – כחמש שנים ובנוסף ארניס (תורת לחימה מהפיליפינים). בחמש שנים האחרונות עד הקורונה התאמנתי בווינג צאן (תורת הלחימה של ברוס לי).

מסר לדור הצעיר

המסר לדור הצעיר הוא: ללמוד להקשיב, (הכוונה לא לשמוע אלא להקשיב לתוכן הדברים), בנוסף חשובה היצירתיות, (לכל בעיה חייב שיהיה פתרון), נוסף לזה, חשוב, לתת כבוד לכל אדם ואדם ובמיוחד למשפחה כמו שנאמר: "כבד את אביך ואת אימך", "הווה מקדים שלום לכל אדם."

הזוית האישית

יובל: היה לי מאוד כיף להקשיב וללמוד על חייו של חנוך הייתי רוצה לאחל לו שימשיך להפיץ את סיפוריו כי יש המון מה ללמוד מהם.

חנוך: היה לי מאוד נחמד לשתף את הסיפורים שלי מהעבר הייתי רוצה לאחל ליובי שימשיך ללכת בדרך הטובה ושימשיך להיות כמו שהוא.